מאת ד"ר נגה ליפשיץ
מתוצאות מחקר שפורסם בגיליון ה-13 ביולי 2010 של ה- Archives of Internal Medicine, נמצא קשר בין טיפול ארוך טווח באופיואידים ובפרט באופיואידים בעלי פוטנציאל התמכרות גבוה, ובין שיעור ביקורים גבוה יותר בחדר המיון ובעיות סמים ואלכוהול.
לדברי החוקרים, טיפול כרוני באופיואידים ניתן במקרים רבים למטופלים עם כאב כרוני לא-ממאיר. הם מציינים כי בשנים האחרונות חלה עלייה בדיווחים על שימוש לרעה באופיואידים ובמקרי המוות בשל מנת יתר של התרופות. החוקרים מסבירים כי מוות הקשור למרשמי אופיואידים עשוי להיגרם משימוש לרעה בתרופות, אך לא בהכרח, ומוסיפים כי הגורמים הדמוגרפיים והקליניים הקשורים לסיכון לאירועים חריגים באוכלוסיה זו אינם ידועים.
החוקרים בדקו נתונים מרישומי חברות הביטוח הרפואי על 48,650 מטופלים בגיל 18 שנים ומעלה,אשר נטלו אופיואידים למשך 90 יום לפחות בשנים 2000-2005 ולא סבלו מממאירות. בקבוצה זו חיפשו החוקרים גורמי סיכון לביקורים בחדר מיון ולבעיות סמים ואלכוהול, בשנה שחלפה לאחר נטילת הטיפול האופיואידי.
החוקרים מדווחים כי מרבית המשתתפים היו בגיל הביניים ורובם נשים. מתוצאות המחקר עולה כי בקרב אוכלוסיית הנבדקים נמצא קשר בין כאב ראש, כאב גב והפרעת שימוש בחומרים, ובין ביקורים בחדר המיון ובעיות סמים ואלכוהול.
החוקרים מציינים כי לא נמצא קשר עקבי בין מינון האופיואידים ובין ביקורים בחדר המיון. עם זאת, נמצא קשר בין נטילת מינון שווה ערך ל-120 מ"ג/יום מורפין, ובין סיכון כפול לבעיות סמים ואלכוהול.
בנוסף, נמצא קשר בין נטילת אופיואידים קצרי טווח המוגדרים כ- Drug Enforcement Agency Schedule II (תרופות בעלות פוטנציאל התמכרות וניצול גבוה) ובין ביקורים בחדר המיון ((RR 1.09-1.74), ואילו נטילת אופיואידים ארוכי טווח מ-Schedule II נקשרה לבעיות סמים ואלכוהול (RR 1.64-4.0).
לאור תוצאות המחקר מסכמים החוקרים כי ייתכן שצמצום מתן המרשמים לאופיואידים המוגדרים כ-Schedule II, עשוי לשפר את הבטיחות של טיפול אופיואידי כרוני.
במאמר מערכת שפורסם בתגובה, ממליץ הכותב לנסח הנחיות אשר יגבילו את המינון המקסימאלי של אופיואידים בחולים ללא ממאירות. לדבריו, פעולה זו עשויה לצמצם את מקרי מינון היתר והסיבוכים הכרוכים בהם.
Arch Intern Med. 2010;170(16):1425-1432
Arch Intern Med. 2010;170(16):1422-1424
לידיעה במדסקייפ