במאמר שפורסם בכתב העת JAMA מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר PACMAN-AMI, מהן עולה כי הוספת Alirocumab (פראלואנט) לטיפול בסטטינים בעצימות גבוהה בחולים עם אוטם לבבי חד מובילה לנסיגה גדולה יותר של הנגע הטרשתי בעורקים כליליים שאינם מעורבים באוטם הלבבי.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי טיפול בסטטינים עשוי לעצור את התקדמות טרשת עורקים כלילת; עם זאת, ההשפעה של Alirocumab כתוספת לסטטינים על הנגע הטרשתי והרכבו אינה מובנת היטב.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לקבוע את ההשפעות של Alirocumab על טרשת עורקים כליליים באמצעות סדרת בדיקות הדמיה בחולים עם אוטם לבבי חד. מחקר PACMAN-AMI הינו מחקר כפל-סמיות, אקראי ומבוקר-פלסבו, שכלל 300 חולים שעברו התערבות כלילית מילעורית בשל אוטם לבבי חד בתשעה בתי חולים באירופה.
המשתתפים חולקו באקראי לקבלת זריקה תת-עורית דו-שבועית של Alirocumab במינון 150 מ"ג (148 חולים) או פלסבו (152 חולים), החל מ-24 שעות לאחר התערבות כלילית מילעורית דחופה לטיפול בנגע האחראי לאוטם הלבבי, למשך 52 שבועות בנוסף לטיפול בסטטינים בעצימות-גבוהה (Rosuvastatin במינון 20 מ"ג).
בדיקות IVUS (Intravascular Ultrasonography), Near Infrared Spectroscopy ו-OCT (Optical Coherence Tomography) הושלמו באופן סדרתי להערכת שני עורקים כליליים שאינם אחראיים לאוטם הלבבי בתחילת המחקר ולאחר 52 שבועות. תוצא היעילות העיקרי היה השינוי בנפח הנגע הטרשתי על-פי בדיקת IVUS מתחילת המחקר עד לאחר 52 שבועות.
לאחר 52 שבועות, השינוי הממוצע בנפח הנגע הטרשתי עמד על 2.13%- עם Alirocumab לעומת 0.92%- עם פלסבו (הבדל של 1.21%-, p<0.001). השינוי הממוצע במדד עומס המרכז השומני המקסימאלי עמד על 79.42- עם Alirocumab לעומת 37.60- עם פלסבו (p=0.006). השינוי הממוצע בעובי הכיפה הפיברוטית המינימאלי עמד על 62.67 מיקרומטר עם Alirocumab לעומת 33.19 מיקרומטר עם פלסבו (P=0.001).
אירועים חריגים תועדו ב-70.7% מהחולים בזרוע הטיפול ב- Alirocumab, לעומת 72.8% מהחולים בזרוע הפלסבו.
החוקרים קוראים להשלים מחקרים נוספים במטרה להבין טוב יותר אם Alirocumab משפר את התוצאות הקליניות באוכלוסייה זו.
JAMA. Published online April 3, 2022