במאמר דעה שפורסם באתר MDEdge דנה פרופ' קלי מקגוניאל מאוניברסיטת סטנפורד בנושא דחק משנית ל-COVID-19. פרופ' מקגוניאל עובדת כפסיכולוגית רפואית ולאחרונה השלימה הרצאת TED בנושא דחק לו השפעה שלילית על המצב הבריאותי, אך רק במידה והאדם מאמין כי כך יהיה.
מחקרים רבים בחנו את ההשפעה של דחק על המצב הבריאותי. מחקר אחד מצא כי באלו שדיווחו על רמות דחק גבוהות בשנה האחרונה נרשמה עליה של 43% בסיכון לתמותה, בהשוואה לאלו שלא סבלו מדחק רב. עם זאת, הסיכון הנ"ל נותר משמעותי רק כאשר המשתתפים האמינו כי הדחק משפיע עליהם לרעה. באלו שלא סברו כי לדחק השפעה מזיקה לא רק שתועדו תוצאות טובות יותר, אלא גם נרשם הסיכון הנמוך ביותר לתמותה, נמוך אף מזה שתועד באלו שדיווחו על רמת דחק מעטה. לכן, פרופ' מקגוניאל טוענת כי החשיבות אינה לדחק עצמו, אלא לתגובה הפיזיולוגית לדחק ובזה ניתן לשלוט.
לא קל לשנות את האמונות של אנשים והדבר דורש עבודה רבה, כאשר יש לשנות את הגישה לדחק ולהתייחס אליו כאל גורם עוזר, אך גם להתנהג כאילו כך הדבר. הדבר קל יותר לרופאים שכן הם מבינים טוב יותר מאחרים כי קושי מהווה חלק מהחיים הרגילים ויכולים לשתף באינספור סיפורי עבודה קשה, טרגדיה, כאב וסבל להם נחשפו במקום עבודתם. המגפה הנוכחית עשויה להיות חריגה בהיקפה, אך רופאים כבר נתקלו באירועים קשים יותר שאירעו למטופליהם.
בנוסף, רופאים רבים ראו בעיניהם כי סבל יכול להסתיים ולעיתים קרובות מוביל לחוזק ועמידות. גם בחיים האישיים, המעבר דרך הדחק החריג בבית ספר לרפואה וההתמחות עיצבו את הרופאים ואת גישתם כיום.
קורטיזול עולה במצבי דחק, כמו גם Oxytocin. בעוד שמרבית המידע נוגע לעליית קורטיזול במצבי דחק, לשחרור Oxytocin במצבי דחק תועלת הישרדותית לבני האדם: בנוכחות איום, האדם אינו רק רץ אלא גם לוקח את הילדים איתו ו-Oxytocin הינו ההורמון בבסיס זאת. לצורך ההתאוששות ישנה חשיבות רבה לקשרים חברתיים, הקשה, בילוי זמנים יחד (דרך מערכת Zoom) ומתן תמיכה רגשית. גם צעדים קטנים של עזרה לאנשי צוות, חברים וזרים עשויים להשפיע משמעותית על השלכות דחק זה ולהמיר את ההשפעה של הדחק ממזיקה למועילה.
מדובר בתקופה קשה לכולם וייתכן כי הדבר הטוב ביותר בשלב זה הוא להביא מעט שמחה או נחת לאחרים.
מתוך MDedge
לידיעה במדסקייפ