לתוספת פסיכותרפיה לטיפול תרופתי הייתה השפעה חיובית בחולים עם הפרעה דו-קוטבית, בפרט כאשר פסיכותרפיה ניתנה במסגרת משפחתית או קבוצתית, כך עולה מתוצאות מטה-אנליזה חדשה שפורסמו בכתב העת JAMA Psychiatry.
החוקרים ערכו חיפוש במאגרי MEDLINE, PsychInfo ו-Cochrane Library of Systematic Reviews וזיהו מחקרים מתאימים אשר סיפקו נתונים אודות פסיכותרפיה בחולים עם הפרעה דו-קוטבית. התוצא העיקרי כלל את הישנות המחלה ותוצאים משניים כללו תסמיני דיכאון ומאניה לאחר 12 חודשים ואת הגישה של החולים לטיפול.
מדגם המחקר כלל 39 מחקרים אקראיים ומבוקרים עם 3,863 משתתפים (60.8% נשים, גיל ממוצע של 36.5 שנים). מבין 20 מחקרים שכללו שתי-קבוצות וסיפקו נתונים רלבנטיים, טיפולי פסיכותרפיה לוו בשיעורי הישנות נמוכים יותר (יחס סיכויים של 0.56; רווח בר-סמך 95% של 0.43-0.74). פסיכו-הדרכה עם תרגול מודרך של כישורי ניהול מחלה במסגרת משפחתית או קבוצתית לווה בהפחתת שיעורי הישנות, בהשוואה לאותן גישות ששימשו בטיפול יחידני (יחס סיכויים של 0.12, רווח בר-סמך 95% של 0.02-0.94).
טיפול קוגניטיבי התנהגותי (הבדל מתוקן ממוצע של 0.32-, רווח בר-סמך 95% בין 0.64- עד 0.01-) ובדרגת ודאות פחותה, טיפול משפחתי או משולב (הבדל מתוקן ממוצע של 0.46- , רווח בר-סמך 95% בין 1.01- עד 0.08) וטיפול בין-אישי (הבדל מתוקן ממוצע של 0.46-, רווח בר-סמך 95% של 1.07- עד 0.15) נקשרו עם ייצוב תסמיני דיכאון, בהשוואה לטיפול סטנדרטי.
ממצאי המחקר מעידים כי בחולים אמבולטורים עם הפרעה דו-קוטבית תתכן תועלת להתערבויות פסיכו-סוציאליות מבוססות-כישורים, בשילוב עם טיפול תרופתי.
JAMA Psychiatry. Published online October 14, 2020
לידיעה במדסקייפ