על-פי תוצאותיו של מחקר אורכי שפורסמו לאחרונה, חשיפה מצטברת לעופרת עלולה להוות גורם סיכון להתפתחות קטרקט.
החוקרים כותבים כי חשיפה נמוכה לעופרת עלולה להגדיל את הסיכון למספר מחלות כרוניות הקשורות לגיל וכי מחקרים אחדים אף מצאו עופרת בעדשות עינהם של חולים הסובלים מקטרקט. הם מסבירים כי חדירת העופרת לעדשות עלולה לשנות את סטטוס החימצון-חיזור ולגרום לשינויים מבניים בחלבונים, העלולים לפגום בשקיפות העדשות.
בין השנים 1991-1999 עברה תת-קבוצת נבדקים במחקר ה-NAS שנערך בבוסטון מדידות של רמת העופרת בדמם ובעצמות ה-tibia (קורטיקלית) וה-patella (טרבקולרית) באמצעות פלורסנצית קרני רנטגן. ב-642 מתוך 795 הנבדקים הראשונים שבהם נמדדו רמות העופרת בעצמות, שגילם היה 60 שנים ומעלה, נתקבל מידע מספיק אודות תוצאות בדיקות העיניים שנערכו באופן שגרתי כל 3-5 שנים במהלך התקופה שלאחר המדידות בעצמות. גילם הממוצע של הנבדקים היה 69 שנים.
מדד התוצאה העיקרי היה הערכת מצב הקטרקט שנעשתה על-ידי חוקרים שאינם מודעים לתוצאות בדיקות העופרת. ב-122 גברים אובחן מצב של קטרקט, שהוגדר כמצב שחייב ניתוח קטרקט באחת העיניים או דרוג קליני של +3 ומעלה בסקאלה בת 4 נקודות להערכת קטרקט.
בהתבסס על אנליזת רגרסיה לוגיסטית, ה-OR המותאם לגיל לקטרקט בגברים ברבעון העליון לעומת הרבעון העליון של רמות העופרת ב-tibia עמד על ערך של 2.68 (95%CI, 1.31 - 5.50). התאמה למספר קופסאות הסיגריות שנצרכו לשנה, למצב הסוכרת, לרמות העופרת בדם וצריכת ויטמין C, ויטמין E, וקרוטינואידים העלתה ערך OR של 3.19 (95%CI, 1.48 - 6.90).
מדידות רמות העופרת ב-patella העלו נטיה לא-משמעותית לסיכון מוגבר לקטרקט ברבעון העליון לעומת הרבעון התחתון (OR, 1.88; 95% CI, 0.88 - 4.02; P = .16). רמות העופרת בדם, שנטו לשקף את החשיפה קצרת הטווח, לא נמצאו קשורות לסיכון להתפתחות קטרקט (OR, 0.89; 95% CI, 0.46 - 1.72; P = .73).
החוקרים כותבים כי המידע האפידמיולוגי שהתקבל אודות חשיפה מצטברת לעופרת, השכיחה בקרב מבוגרים בארצות-הברית, עשוי להעיד על גורם סיכון חשוב ולא מוכר להתפתחות קטרקט וכי המחקר מעיד שהפחתה ברמת החשיפה לעופרת עשויה לסייע בהפחתת שכיחות הקטרקט העולמית.
מגבלות המחקר כוללות העדר תמונות אוקולריות וסכמות דרוג סטנדרטיות של הקטרקט, חוסר יכולת לבדוק את הסיכון הקשור לסוגים ספציפיים של קטרקט או לקטרקט באנשים צעירים יותר, ובלבול אפשרי בשל גורמי סיכון בלתי-מדידים.
החוקרים מסכמים כי ההוצאות הכרוכות בביצוע ניתוחי קטרקט הן הרכיב הגדול ביותר בתקציב הרפואי וכי בנוסף לבעיות הברורות של הירידה בראיה, הקטרקט עלול לגרום לירידה באיכות החיים ולהגדיל את הסיכון לנפילה, לשברים, ואולי אף לתמותה.
JAMA. 2004;292:2750-2754
לידיעה במדסקייפ