מאת ד"ר עמית עקירוב
בחודשיים לאחר זיהום בשלבקת חוגרת (הרפס זוסטר), הסיכון לתסמונת גיליאן-ברה (Guillain Barre) עולה בשיעור של קרוב לפי עשרים, כך עולה ממחקר חדש מטייוואן שפורסם ב- Clinical Infectious Diseases.
עם זאת, במאמר מערכת נלווה נכתב כי קשר זמני בפני עצמו, אינו מעיד בהכרח על קשר סיבתי.
לדברי החוקרים, הקשר הזמני ההדוק בין זיהום בהרפס זוסטר ובין הופעת תסמונת גיליאן-ברה מעלה את האפשרות לגורם משותף המעלה את הסיכון לשני המצבים.
תסמונת גיליאן-ברה מתאפיינת בהופעה פתאומית של שיתוק רפה, המתקדם פרוקסימאלית מהרגליים, ועשויים לערב את שרירי הנשימה. הסברה היא כי מדובר בנזק אימונולוגי למעטפת המייאלין, בעת מוצאם מחוט השדרה. הרכב נוזל השדרה האופייני כולל רמת חלבון גבוהה ומיעוט תאים.
לאור השכיחות הגבוהה של זיהום בהרפס זוסטר, נפח החולים העשויים לפתח תסמונת גיליאן-ברה עשוי להיות גבוה יותר מכפי שדווח בעבר.
במסגרת המחקר בחנו החוקרים את הנתונים ממדגם ארצי אודות 315,595 חולים עם אבחנה של הרפס זוסטר ו-946,785 ביקורות תואמות.
החוקרים מצאו כי 78 משתתפים עם הרפס זוסטר (0.025%) ו-14 ביקורות (0.001) פיתחו תסמונת גיליאן-ברה במהלך שני חודשי המעקב.
מניתוח סטטיסטי, לאחר תקנון לגורמים תורמים, יחס הסיכון לתסמונת גיליאן-ברה בחולים עם הרפס זוסטר עמד על 18.37.
שיעורי התמותה היו גבוהים יותר משמעותית בחולים עם תסמונת גיליאן-ברה לאחר זיהום קודם בהרפס זוסטר.
החוקרים כותבים כי בעוד שידוע כי תסמונת גיליאן-ברה נוטה להופיע לאחר זיהום חריף בפתוגנים דוגמת קמפילובקטר, מיקופלזמה, EBV ו-CMV, זהו הדיווח הראשון אודות קשר משמעותי עם הרפס זוסטר.
החוקרים קוראים לערוך מחקרים נוספים להערכת התועלת של טיפול כנגד הרפס זוסטר למניעת תסמונת גיליאן ברה.
Clin Infect Dis 2010
לידיעה במדסקייפ