מאת ד"ר עמית עקירוב
חוקרים מטעם ה-US Renal Data System הוכיחו כי בחולי דיאליזה הנדרשים לרה-וסקולריזציה כלילית שיעורי ההישרדות טובים יותר לאחר הכנסת תומכן מצופה-תרופה, אך ההישרדות שלהם בטווח הארוך טובה יותר אם עברו ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים. החוקרים הציגו את הממצאים במהלך שבוע Kidney Week 2012.
ההישרדות הטובה ביותר בטווח הארוך זוהתה עם שתל עורקי של ה-Internal Mammary Artery ועם ניתוח מעקפים של מספר כלי דם.
בתקופה שבין 2004-2009 בחולים שעברו השתלת תומכן מצופה-תרופה שיעורי ההישרדות היו הטובים ביותר (71%) במהלך השנה הראשונה לאחר רה-וסקולריזציה, בהשוואה ל-70% עם ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים ו-63% עם תומכני מתכת ערומים. אך לאחר כ-18 חודשים, עקומות ההישרדות נחצו ושיעורי ההישרדות הטובים ביותר היו עם ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים מנקודה זו למשך שש שנים. עקומות ההישרדות לאחר שנתיים היו פחות או יותר מקבילות. לאחר שש שנים, שיעורי ההישרדות של חולים לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים עמדו על 22%, 18% עם תומכנים מצופי-תרופה ו-15% עם תומכני מתכת ערומים.
שיעורי ההישרדות הטובים יותר בחולים לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים היו עם שתל Internal Mammary Artery (כ-75% מניתוחי המעקפים) בהשוואה לכלי דם חליפי אחר. ההשפעה זוהתה שישה חודשים לאחר רה-וסקולריזציה (שיעורי הישרדות של 79% לעומת 72%, בהתאמה) ונותרו עד שש שנים, כאשר בחולים לאחר שתל Internal Mammary שיעורי ההישרדות עמדו על 24% לעומת 18% בחולים אחרים לאחר ניתוח מעקפים (p<0.001).
ההישרדות עמדה גם בקורלציה עם מספר כלי הדם ששימשו למעקפים, ותועדו שיעורי הישרדות טובים יותר ככל שמספר המעקפים עלה מאחד לארבעה ומעלה (p<0.001).
החוקרים זיהו מספר גורמים מנבאים משמעותיים לתמותה. חלק מהגורמים הללו השתנו בין התקופות של 2004-2006 ו-2007-2009. לדוגמא, בתקופה המוקדמת, יחס הסיכון לתומכנים מצופי תרופה בהשוואה לניתוח מעקפים של העורקים הכליליים עמד על 1.08, אך צנח ל-1.00 בתקופה המאחרת יותר. עם זאת, הסיכון עם תומכני מתכת ערומים בהשוואה לניתוח מעקפים נותר ללא שינוי (1.27 לעומת 1.25).
גורמים מנבאים אחרים נותרו ללא שינוי עם הזמן. הסיכון עלה באופן עקבי עם הגיל, היה מוגבר כאשר הגורם למחלת כליות סופנית היה סוכרת, הזמן עד לדיאליזה היה 6-10 שנים, טיפולי דיאליזה פריטונאלית ואי-ספיקת לב, אירועים מוחיים או מחלת עורקים היקפית.
בנשים הסיכון היה פחות או יותר זהה לזה שתועד בגברים, אך נראה כי גזע שחור סיפק הגנה מסוימת, עם יחס סיכון של 0.88 בתקופה המוקדמת ו-0.84 בתקופה המאוחרת.
גורמים המנבאים תמותה עם ניתוח מעקפים כללו גיל מתקדם, סוכרת, טיפולי דיאליזה ממושכים, דיאליזה פריטונאלית, אי-ספיקת לב, אירועים מוחיים ומחלת עורקים היקפית. שוב, למין נקבה לא הייתה השפעה ובשחורים זוהה סיכון מופחת לתמותה.
החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים לאחר הכנסת תומכן מצופה-תרופה שיעורי ההישרדות היו טובים יותר לאחר שנה אחת, אך באלו לאחר ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים שיעורי ההישרדות בטווח הארוך היו טובים יותר. בחולים לאחר שתל של ה-Internal Mammary Artery וניתוח מעקפים של מספר כלי דם, תועדו התוצאות הטובות ביותר.
מתוך כנס Kidney Week 2012
לידיעה במדסקייפ