ממחקר חדש עולה, כי ילדים החיים בשכונות של הכנסה נמוכה נוהגים לעשות פחות פעילות גופנית, וסובלים יותר מעודף משקל מאשר אלה החיים בשכונות עשירות יותר.
החוקרים מציינים, כי אסטרטגיות למניעת השמנת יתר בילדים התמקדו בעבר בהרגלים אישיים, תוך התעלמות ממאפיינים סוציואקונומיים. לדבריהם, הכרחי להעריך תבניות תזונה ופעילות גופנית בהקשר למצב הסוציואקונומי ולהבין את הגורמים המכריעים בהשמנה. מטרת המחקר הייתה להשוות תזונה, פעילות גופנית ואת הסביבה הבנויה בשני בתי ספר יסודיים, הכוללים אוכלוסיות שונות מבחינה סוציואקונומית.
לשם כך ביצעו החוקרים מחקר חתך (נובמבר 2005 עד מרץ 2006) בשני בתי ספר יסודיים ציבוריים בהמילטון- בי"ס A ובי"ס B, הממוקמים באזורים סוציואקונומיים נמוכים וגבוהים, בהתאמה. החוקרים העריכו צריכה תזונתית, פעילות גופנית, הגבלה תזונתית ומדדים אנטרופומטריים בילדים בכיתה א' ומעלה, ובעזרת ההורים העריכו החוקרים את מאפייני הסביבה הבנויה ואת איכות ההליכה בה.
סה"כ 160 ילדים (48 בבי"ס A ו-112 בבי"ס B), ו-156 הורים (43 בבי"ס A ו-113 בבי"ס B) השתתפו במחקר, כאשר ההורים לילדים בבי"ס A היו פחות משכילים ובעלי הכנסות נמוכות יותר מאלה של בי"ס B.
נמצא, כי ילדים בבי"ס A צרכו יותר דברי מאפה, צ'יפס, משקאות מוגזים, קינוחי ג'לטין וממתקים, ופחות מזונות חלביים דלי שומן ולחם שחור מאלה בבי"ס B. בנוסף, ילדים בבי"ס A צפו יותר בטלוויזיה ובילו יותר זמן מול המחשב בהשוואה לילדים בבי"ס B, אך דיווחו על פחות זמן ישיבה באמצע ובסוף השבוע. ילדים בשני בתי הספר סבלו מעודף משקל, ללא הבדל ב-BMI הממוצע שלהם.
לסיכום, קביעת הגורמים העיקריים לעודף משקל בילדים עשויה להיות מורכבת מהצפוי. בתכניות התערבות עתידיות על החוקרים להתחשב בפקטורים סביבתיים, ולהתאים אישית את ההתערבויות באורח החיים כך שיהיו קרובות יותר לצרכי הקהילה.
לתקציר