ממחקר חדש, שפורסם במהדורת ספטמבר של Archives of General Psychiatry, עולה כי טיפול משפחתי יעיל יותר מפסיכותרפיה תומכת במתבגרים עם בולמיה נרבוזה.
לדברי החוקרים, לממצאי המחקר יש 2 משמעויות. הראשונה, מתבגרים עם בולמיה חווים את מחלתם בצורה יותר אגו דיסטונית מאשר אגו סינטונית. בניגוד למתבגרים עם אנורקסיה, שנוטים להיות נבוכים בנוגע לסימפטומים שלהם ומעדיפים לא לתת לאחרים לעזור להם להתגבר על הפרעת האכילה שלהם, מתבגרים עם בולמיה מרגישים יותר בושה ואשם ומוכנים לקבל עזרה. השנייה, מדובר במחקר טיפול נוסף, שמראה שהורים הם משאב חשוב ושתמיד יש למצוא דרך לערב אותם בתהליך הטיפולי.
1-2% מהמתבגרים מתאימים לקריטריונים האבחנתיים המלאים של בולמיה נרבוזה ועוד 2-3% מהמתבגרים הם בעלי חלק מהסימפטומים של הפרעת אכילה זו. בעבר, בוצעו מספר מוגבל של מחקרי טיפול בקרב מתבגרים עם בולמיה נרבוזה.
מטרת המחקר הרנדומאלי המבוקר הנוכחי הייתה להעריך את היעילות של שני סוגי טיפול במתבגרים עם בולמיה : טיפול משפחתי, שבו המטפל עוזר להורים לשתף פעולה עם המתבגר ופסיכותרפיה תומכת (קבוצת הביקורת) שבה המתבגר מקבל פסיכותרפיה אישית שלא מתמקדת רק בהפרעת האכילה.
הטיפול המשפחתי לא טיפל בגורם להפרעת האכילה אלא הפריד בין הפרעת האכילה למתבגר ונתן כוח להורים ואחר כך למתבגר להתמודד ולחסל את קיום ההפרעה.
בניגוד לכך, פסיכותרפיה תומכת לא העניקה עצה בנוגע לשינוי תבניות האכילה אלא כיוונה לעזור למטופלים להתמודד עם הבעיות הרגשיות שלהם. טיפול זה נבחר כטיפול הביקורת כי הוא מייצג טיפול, שרבים מהמתבגרים מקבלים בקהילה. השערת החוקרים הייתה שלטיפול משפחתי יש אפקט יותר גדול על התנהגות ועל סימפטומים הקשורים לבולמיה לעומת פסיכותרפיה תומכת.
הנבדקים גויסו על ידי פרסום במרפאות המטפלות בהפרעות אכילה. מתוך 140 נבדקים, שהוערכו ככשירים, 54 לא השתתפו במחקר. המחקר הנוכחי כלל 78 בנות ושני בנים (גילאים 12-19, גיל ממוצע 16.1), שחלקם היו זוללים כמויות גדולות של אוכל בזמן קצר ללא שליטה (binged) וחלקם היו עוסקים בפעילות להוצאת הקלוריות שהוכנסו באמצעות הקאה, משלשלים, חוקן וכו' (purged) לפחות פעם בשבוע למשך 6 חודשים.
הנבדקים חולקו רנדומאלית לקבל טיפול משפחתי (41 נבדקים) או פסיכותרפיה תומכת (39 נבדקים), שניתנו כפגישות במרפאות חוץ למשך 6 חודשים.
לעומת פסיכותרפיה תומכת, יותר נבדקים, שקיבלו טיפול משפחתי, היו ללא בולמיה בסוף 6 חודשי הטיפול ובבדיקת המעקב 6 חודשים מאוחר יותר, למרות שמספר הנבדקים שהיו ללא התקפי זלילה והתנהגות מפצה בבדיקת המעקב ירד.
החוקרים מסכמים ואומרים כי טיפול משפחתי נראה מבטיח בהורדת ההתנהגות הסימפטומטית של הפרעה זו. לא ברור אם המעורבות המשפחתית או ההתמקדות בהפרעת האכילה מהווים את המפתח לתוצאה טובה. בנוסף, לכך, שיעורי הנבדקים שהו ללא התקפי זלילה או התנהגות מפצה של 30-40% משאירים מקום לשיפור. החוקרים קוראים לביצוע מחקרים נוספים, שישוו טיפול התנהגותי קוגניטיבי מול טיפול משפחתי.
Arch Gen Psychiatry. 2007;64:1049-1056
לידיעה במדסקייפ