מאת ד"ר נגה ליפשיץ
מתוצאות מחקר שפורסם ב-15 באוקטובר 2009 ב- American Journal of Psychiatry, עולה כי בקרב משתתפות הסובלות מהפרעות אכילה לא-ספציפיות (eating disorders not otherwise specified, EDNOS), שנחשבות לרוב להפרעות אכילה קלות יותר, נצפו שיעורי תמותה גבוהים יותר בהשוואה לשיעורי התמותה מאנורקסיה נרבוזה ובולימיה נרבוזה.
החוקרים מסבירים כי במסגרת הפרעות אכילה מסוג EDNOS, נכללות הפרעות אכילה שאינן מתאימות להגדרה של אנורקסיה או בולימיה נרבוזה. בהשוואה ל-2 האחרונות, נחשבת EDNOS לרוב להפרעה פחות חמורה.
המחקר כלל 1,885 משתתפים שנבדקו במרפאה להפרעות אכילה בשנים 1979-1997. המשתתפים מילאו את שאלון ה- Eating Disorders Questionnaire, שכולל בין היתר הערכה של מאפיינים דמוגרפים, התנהגויות הכרוכות בהפרעת אכילה, וטיפולים שונים שניתנו.
החוקרים חישבו את מדד מסת הגוף (BMI) מנתוני משקל וגובה שמסרו המשתתפים. אנורקסיה הוגדרה כ-BMI של 17.5 ק"ג/מ2 או פחות ופחד מעליה במשקל, ובולמיה כ-BMI גבוה מ-17.5 ק"ג/מ2 יחד עם אירועי זלילה לפחות פעמיים בשבוע בחודש האחרון, ושימוש במשתנים, משלשלים או חוקנים, הקאות, צום או פעילות גופנית, על מנת לפצות על אירועי הזלילה. משתתפים שלא ענו לאחת מהגדרות אלו, אובחנו כסובלים מ-EDNOS.
החוקרים בדקו את נתוני התמותה ממאגר נתוני ה- National Death Index, וסיווגו את סיבת המוות לאחת מ-4 קטגוריות: התאבדות, מוות הקשור לשימוש בחומרים, מוות טראומטי, או מוות מסיבה רפואית.
מתוצאות המחקר עולה, כי רוב משתתפי המחקר (95.1%) היו נשים. האבחנה השכיחה ביותר שנצפתה הייתה בולימיה נרבוזה (48.1%), ואחריה EDNOS (42.5%) ואנורקסיה נרבוזה (9.4%).
החוקרים מדווחים כי שיעור התמותה בקרב משתתפות עם EDNOS היה 5.2%. במשתתפות עם בולימיה נצפה שיעור תמותה של 3.9%, שהינו גבוה מזה שדווח בעבודות קודמות. לדברי החוקרים, ייתכן שבמחקרים האחרים נתוני התמותה היו פחות מדויקים, וכי משך זמן המעקב היה קצר יותר לעומת המחקר הנוכחי. הם מוסיפים כי ייתכן שחלק מהמשתתפות שנפטרו וענו להגדרת בולימיה בסמוך למותן, סבלו למעשה מאנורקסיה. שיעור התמותה שנצפה בקבוצת האנורקסיה במחקר היה 4%, והינו נמוך מזה שדווח בחלק מהמחקרים הקודמים.
בנוסף נמצא, כי התאבדות הייתה סיבת מוות חשובה בקבוצת הבולימיה, כמו גם ב-2 הקבוצות האחרות (0.9% ממקרי המוות בבולימיה, בהשוואה ל-0.5% ממקרי המוות ב-EDNOS ו-0.6% ממקרי המוות באנורקסיה נרבוזה). החוקרים מציינים כי עד כה, נהוג היה לחשוב ששיעורי ההתאבדות בקרב נשים הסובלות מבולימיה הם נמוכים יותר, בהשוואה להפרעות אכילה אחרות.
הם מוסיפים כי הפרעות אכילה עלולות להוביל לסיכון מוגבר לסיבוכים, כגון הפרעות אלקטרוליטריות, אוטם לבבי, רעב, הקאות ושימוש עודף במשלשלים.
בין מגבלות המחקר ניתן לציין כי הנתונים שנאספו נלקחו מתוצאות השאלונים שמילאו המשתתפות, אשר לא מפרטים את תאריך תחילת ההפרעה. המחקר נערך במרכז רפואי אחד בלבד, ולא כלל משתתפים עם תסמונת זלילה (binge-eating disorder), ובנוסף, ייתכן שחל תת-דיווח של שיעורי ההתאבדות.
לדברי מומחה מהתחום, תוצאות המחקר הנוכחי הן משמעותיות, בשל היקף המחקר, שכלל מספר גדול יחסית של משתתפות עם בולימיה, והמאמצים הרבים שהושקעו בזיהוי סיבת המוות. המומחה ציין כי שיעורי התמותה הגבוהים יחסית והסיכון המוגבר להתאבדות שנצפו במחקר, הם ממצאים חדשים שלא דווחו עד כה.
המומחה הדגיש כי מכיוון שהמחקר כלל רק משתתפות בטיפול אמבולטורי, ייתכן ששיעורי התמותה מהפרעות האכילה השונות אינם לגמרי מייצגים, אם כי התוצאות אמורות לייצג את התמונה במטופל או המטופלת האופייניים בקהילה. הוא הוסיף כי נשים עם בולימיה מטופלות ברוב המקרים במסגרת קהילתית, ולכן התוצאות רלוונטיות במיוחד לאוכלוסיה זו.
Am J Psychiatry 2009.
לידיעה במדסקייפ