מאת ד"ר בן פודה שקד
ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון ינואר של ירחון Archives of General Psychiatry עולה כי עבור מרבית החולים הסובלים מבולמוסי אכילה (Binge eating disorder), תוכנית סיוע עצמית מודרכת המתבססת על טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (Cognitive Behavioral Therapy, CBT) צריכה להישקל כטיפול קו ראשון. המחקר הינו המחקר המבוקר הראשון המתבצע תוך הקצאה אקראית ומשווה טיפולים פסיכולוגיים שונים עבור הפרעת אכילה זו.
במחקרם זה ביקשו החוקרים להשוות בין התוצאות בתום שנתיים של CBT, טיפול התנהגותי לירידה במשקל (Behavioral Weight Loss Treatment, BWL) ופסיכותרפיה (Interpersonal Psychotherapy, IPT) בקרב 205 חולים עם מדד מסת גוף (BMI) שבין 27 ו-45 אשר ענו לקריטריוני ה-DSM-IV להפרעת אכילה מסוג בולמוסי אכילה. היעד העיקרי של המחקר נקבע כבולמוסי אכילה, אשר הוערכו באמצעות ראיון חצי-מובנה, ה-Eating Disorder Examination (EDE).
החוקרים מסבירים כי מנקודת מבטו של הקלינאי, יהיה זה סביר להסיק כי עבור מרבית החולים הסובלים מהפרעה זו, תוכנית סיוע עצמית מודרכת המבוססת על CBT צריכה להיות הקו הראשון לטיפול. לדבריהם, הייתה הפתעה בכך שהתוצאות בתום הטיפול וכעבור שנתיים מסיומו הראו את אותה היעילות כמו פסיכותרפיה.
הנבדקים שנכללו במחקר הוקצו אקראית לעבור 20 מפגשים של BWL, 20 מפגשים של IPT או לחילופין עשרה מפגשים של CBT. החוקרים מציינים כי תוכנית ה-BWL הועברה בידי מטפלים בעלי תואר מאסטר בפסיכולוגיה קלינית או בתזונה. IPT הועבר בידי מטפלים בעלי תואר PhD או PsyD. לעומת זאת, הטיפול המבוסס על CBT הועבר בידי בוגגרי תואר ראשון או שני ללא כל ניסיון בהעברת טיפול זה או בטיפול בהפרעת האכילה האמורה, ואשר עברו הכשרה בסדנה בת שלוש שעות המבוססת על ספרו של כריסטופר ג. פייבורן, Overcoming Binge Eating.
החוקרים אמדו את הערך העצמי של הנבדקים באמצעות מדד ה-Rosenberg Self Esteem Scale ואת חומרת בולמוסי האכילה באמצעות ה-EDE. הם מדווחים כי בתום שנתיים של מעקב, הרגלי בולמוסי האכילה ירדו משמעותית בקרב החולים בקבוצת ה-IPT ובקבוצת ה-CBT, אולם לא כך בקבוצת ה-BWL. חולים עם ביטחון עצמי ירוד וכאלו עם ביטחון עצמי ירוד וחומרה רבה יותר של בולמוסי האכילה הראו תוצאות ירודות במיוחד בעקבות טיפול ה-BWL.
החוקרים מוסיפים כי הנבדקים בקבוצת הפסיכותרפיה (IPT) עם ביטחון עצמי ירוד השיגו תוצאות שוות ערך לאלו עם ביטחון עצמי גבוה, וזאת ללא תלות בחומרת הפרעה האכילה שלהם. בנוסף, טיפול ה-CBT היה יעיל באותה המידה בקרב החולים עם חומרה נמוכה יותר של הפרעת האכילה ללא תלות ברמת הביטחון העצמי.
החוקרים מבהירים כי מנקודת מבט קלינית, טרם עלה בידם לבסס ערך סף לביטחון העצמי או לחומרת הפרעת האכילה. אחת הגישות להתקדם, לדבריהם, הינה להתחיל בטיפול הזול ביותר (CBT), ובאם נכשל- לעבור לפסיכותרפיה, או לחילופין להתחיל ישירות עם פסיכותרפיה עבור מקרים חמורים יותר של הפרעת בולמוסי אכילה. החוקרים טוענים כי אין ממצאיהם אלו מלמדים רבות אודות הפרעת האכילה עצמה, אולם העובדה כי הטיפול הזול יותר יעיל באותה המידה כמו טיפול מלא (פסיכותרפיה) הינה מעניינת. הם מוסיפים כי עבור החולים בהפרעה זו ירידה במשקל קשורה בפחות בולמוסי אכילה, אולם נראה כי עלייה במשקל לאחריה קשורה בהישנות של הרגלים אלו.
מומחה בתחום אשר נתבקש להגיב על פרסום הדברים טוען כי הממצאים הינם משכנעים. לדבריו, מסקנת החוקרים לפיה טיפול סיוע עצמי מודרך המבוסס על CBT צריך להיות הטיפול קו ראשון עבור מרבית החולים עם הפרעת אכילה בולמוסית הינה סבירה לאור תוצאותיהם.
Arch Gen Psychiatry. 2010;67:94-101
לידיעה במדסקייפ