מטרת המחקר הייתה לקבוע מהם שיעורי ההצלחה במהלך ניסיונות אינטובציה בעת ביצוע החייאה בחדר הלידה, לברר האם מידת ניסיון רבה יותר של הרופא קשורה לשיעורי הצלחה גבוהים יותר וקיצור משך הזמן עד לאינטובציה, ולבדוק כמה זמן נדרש לקביעת מיקום הצינור בתוך קנה הנשימה (ETT) לאחר האינטובציה ומהי תדירותם ועיתויים של מקרי החמרה במצב הילודים במהלך ניסיונות לבצע אינטובציה.
יכולת לבצע אינטובציה לתוך קנה הנשימה בילודים חיונית עבור רופאים ילדים רבים. בתוכנית ההחייאה של ילודים מומלץ על הגבלה של 20 שניות בניסיונות האינטובציה. ניסיונות האינטובציה המבוצעים על-ידי רופאים מתחילים כושלים לעיתים קרובות, ותינוקות רבים עוברים אינטובציה במשך 20-30 שניות מבלי שנצפות תופעות לוואי.
מעט ידוע אודות מיומנותם של חברי הצוות הרפואי הבכירים יותר, משך הזמן הנדרש בכדי לקבוע את מיקום ה-ETT, או ההשפעות של ניסיונות האינטובציה על קצב הלב (HR) ומידת הרוויה בחמצן (SpO2) של הילוד בחדר הלידה.
החוקרים בחנו קטעי וידאו בהם מתועדים ניסיונות החייאה שבוצעו בחדר הלידה. הם בדקו האם נערכו ניסיונות לבצע אינטובציה, וכאשר זיהו ניסיונות כאלה, הם בדקו האם האינטובציה בוצע על-ידי מתמחה, מומחה או רופא מסייע.
החוקרים הגדירו את משך הזמן שארכו ניסיונות האינטובציה מהצגת להב ה- laryngoscope אל הפה, ועד להסרתו, ללא תלות בהצגת ETT. הם בדקו את משך הזמן מעת הסרת ה- laryngoscope ועד לקבלת החלטת הרופא בנוגע להצלחת האינטובציה ובדקו גם מה עומד בבסיס קבלת החלטה זו (הערכה רפואית, סיגנלי זרם, או זיהוי carbon dioxide [ETCO2] הנשאף).
בנוסף, הגדירו החוקרים ניסיון מוצלח על-פי סימנים קליניים בכל המקרים והשתמשו בסיגנלי זרם שהתקבלו במהלך האוורור דרך ה-ETT או במידע אודות ערך ה- ETCO2 כאשר הוא היה מצוי.
כאשר אף אחד מהנתונים הללו לא נמצא, נבדק צילום החזה בעת האשפוז במחלקה לטיפול נמרץ ילודים. בילודים שנוטרו על-ידי אוקסימטר דופק, נבדקו ערכי ה-HR וה- SpO2לפני ניסיון האינטובציה. לאחר מכן נקבע האם אחד מהערכים הללו או שניהם פחתו בשיעור של 10% ומעלה במהלך ניסיון האינטובציה ובמידה וכן, באיזה עיתוי התרחשה ירידה זו.
במחקר נבדקו 122 הקלטות וידאו שבהן בוצעו 60 ניסיונות לבצע אינטובציה בתוך קנה הנשימה בקרב 31 ילודים. מיקום ה-ETT נבדק שנית על-פי סיגנלי הזרם, ה- ETCO2 או צילומי החזה לאחר 94% מהניסיונות שבהם נמצא ETT.
37 ניסיונות (62%) הוכתרו בהצלחה, כששיעורי ההצלחה ומשכי הזמן הממוצעים עד לאינטובציה בהצלחה עמדו על ערכים של: 24% ו-49 שניות (סטית תקן של 13 שניות) במתמחים, 78% ו-32 שניות (סטית תקן של 13 שניות) במומחים, ו-86% ו-25 שניות (סטית תקן של 17 שניות) בקרב רופאים מסייעים.
מתוך 23 הניסיונות המוצלחים, ב-13 לא בוצע ניסיון להעביר ETT ו-10 מוקמו באופן בלתי נכון. משך הזמן לקביעת מיקום ה-ETT בחדר הלידה היה ארוך יותר כאשר התבססה על ההערכה הרפואית בלבד. מצבם של ילודים שנוטרו על-ידי אוקסימטר הדרדר בכמעט ממחצית ניסיונות האינטובציה. התדרדרות נמצאה סבירה יותר כאשר ערכי ה-HR וה- SpO2 היו נמוכים עוד לפני ניסיון האינטובציה.
החוקרים מסכמים כי ניסיונות האינטובציה כושלים לעיתים קרובות וכי ניסיונות מוצלחים עורכים לעיתים קרובות יותר מ-30 שניות וכי ניסיון רב יותר של הרופא נקשר לעליה בשיעורי ההצלחה וקיצור משך הניסיונות המוצלחים.
עוד נמצא כי סיגנלי זרם וערך ה- ETCO2 יכולים לשמש בקביעת מיקום ה-ETT באופן מהיר יותר מאשר התבססות על ההערכה הרפואית בלבד. החוקרים מציינים כי התדרדרות הייתה שכיחה במצבם של הילודים במהלך ניסיונות האינטובציה וכי יש צורך בשיפור הניטור אחר מצב הילודים במהלך ההחייאה בחדר הלידה.
PEDIATRICS Vol. 117 No. 1 January 2006, pp. e16-e21
הערות עורך:
עדיין עלינו להשתפר בפעולות בסיסיות כמו אינטובציה. אנו עדיין עומדים בפני הדילמה כמה ומתי לתת למתמחים לנסות ולבצע אינטובציות ובלבד ולא לפגוע בבריאותו של היילוד. מניסיוננו אנו יודעים כי עדיף להתחיל את ניסיון האינטובציה כאשר היילוד מחומצן היטב ככל האפשר, מאחר וניסיון זה הינו גורם לדחק ולמצוקה.