בסקירה חדשה שפורסמה ב-JAMA בחנו החוקרים את השימוש בנוגדי-דיכאון בטיפול בתסמונת פיברומיאלגיה, בהשוואה לפלסבו. החוקרים מצאו כי הטיפול בנוגדי-דיכאון בתסמונת פיברומיאלגיה הביא להקלה משמעותית בכאב, עייפות, הפרעות שינה ודיכאון, לצד שיפור באיכות החיים הבריאותית.
החוקרים ערכו חיפוש ב-MEDLINE, PsycINFO, Scopus, ו-Cochrane Library בחיפוש אחר מחקרים אקראיים ומבוקרים שערכו השוואה בין נוגדי דיכאון – כולל TCA (Tricyclic Antidepressants), SSRI (Selective Serotonin Reuptake Inhibitors), SNRI (Serotonin and Noradrenaline Reuptake Inhibitor) או מעכבי MAO (Monoamine Oxidase) – מול פלסבו בחולים עם תסמונת פיברומיאלגיה.
חציון משך המחקרים שנכללו בסקירה עמד על 8 שבועות (בטווח שבין 4-28 שבועות). כל המחקרים התירו טיפול נוסף באקמול. מספר מחקרים התירו גם טיפול במשככי כאבים אחרים. המחקרים לא כללו חולים עם מחלות גופניות חמורות ומרביתם לא כללו חולים עם מחלות נפשיות קשות. כמעט כל המשתתפים היו נשים.
הסקירה כללה 18 מקרים אקראים ומבוקרים, עם 1427 משתתפים. גדלי המדגמים נעו בין 14 ל-294 משתתפים.
החוקרים מצאו קשר משמעותי בין נוגדי-דיכאון ובין הקלה בכאב בהשוואה לקבוצת הביקורת (SMD = -0.43, 95% CI = 0.55-0.30, p<0.001), הקלה בעייפות (SMD = -0.13, 95% CI = -0.26 - -0.01, p=0.04), הקלה במצב רוח דיכאוני (SMD = -0.26, 95% CI = -0.39 - -0.12, p<0.001) ושיפור בשינה (SMD = -0.32, 95% CI = -0.46 - -0.18, p<0.001) ובאיכות החיים הבריאותית (SMD = -0.31, 95% CI = -0.42 - -0.20, p<0.001).
החוקרים מצאו השפעה גדולה בהקלה על הכאב בעקבות מתן TCA (SMD = -1.64, 95% CI = -2.57 - -0.71, p<0.001), השפעה בינונית בעקבות טיפול במעכבי MAO (SMD = -0.54, 95% CI = -1.02 - -0.07, p=0.03), והשפעה קטנה עבור מתן SSRI (SMD = -0.39, 95% CI = -0.77 - -0.01, p=0.04) ו-SNRI (SMD = -0.36, 95% CI = -0.46 - -0.25, p<0.001).
הטרוגניות בעלת מובהקות סטטיסטית זוהתה רק עבור תוצאות הכאב (p=0.01).
החוקרים מסכמים וכותבים כי נוגדי-דיכאון לטיפול בתסמונת פיברומיאלגיה הביאו להקלה בכאב, עייפות, הפרעות שינה ודיכאון, לצד שיפור באיכות החיים הבריאותית.
בהתייחסות לסקירה נכתב כי המחקר נערך היטב וככל הנראה מדובר במסקנות מהימנות. הקריטריונים להכללת מחקרים במטה-אנליזה היו ברורים. החוקרים ערכו חיפוש במספר מאגרי מידע רלבנטיים, והשקיעו מאמצים בחיפוש אחר מחקרים שפורסמו ומחקרים שלא פורסמו, במטרה לצמצם את הסיכון להטיית פרסום. החוקרים לא קבעו מגבלות שפה, ולכן קיים סיכון נמוך להטיית שפה.
JAMA 2009; 301 (2): 198-209
לידיעה ב-NELM