שברים ברדיוס הדיסטלי שכיחים ביותר. בעולם המערבי 6% מהנשים עד גיל 80 ו 9% עד גיל 90 תלקינה בשבר מסוג זה. בצעירים המנגנון השכיח הוא חבלות באנרגיה גבוהה, ואילו במבוגרים יותר הלוקים באוסטיאופורוזיס, די בחבלות באנרגיה נמוכה לגרום לשברים אלו. הטיפול הוא החזרה לעמדה אנטומית ושמירת עמדה בגבס או מחוך, או קיבוע כירורגי. השיטות הכירורגיות הנפוצות לקיבוע הן קיבוע בסיכות KW המוכנסות דרך העור או קיבוע בפלטה ננעלת. הקיבוע בפלטה יציב יותר ומאפשר הפעלה מוקדמת יחסית.
מטרת המאמר הנוכחי היא להשוות בין תוצאות הקיבוע ב KW לעמת קיבוע בפלטה ננעלת בשברי רדיוס דיסטלי.
שיטות: במחקר נכללו מטופלים מ 18 מרכזי טראומה בבריטניה הנוהגים לטפל בשברים אלו הן ב KW והן בפלטות ננעלות. כל המטופלים מעל גיל 18, השברים ברדיוס דיסטלי מרוחקים עד 3 ס"מ מהמפרק הרדיוקרפלי. תנאי הכרחי להיכלל באוכלוסיית המחקר, הוא החלטת המנתח, כי טיפול כירורגי עדיף על שמרני במטופל המסויים. השברים קובעו עד שבועיים לאחר החבלה, לא נכללו שברים פתוחים או שברים בהם לא ניתן היה לשחזר את המשטח המפרקי ללא חשיפה כירורגית של המפרק.
נתונים לגבי מאפייני המטופלים ומצבם התפקודי נמסרו ע"י המטופלים בעזרת שאלונים אותם מילאו בתחילת המחקר, 3 חודשים, 6 חודשים ושנה לאחר הניתוח. המדד העיקר לתוצאה הוגדר לפי סולם הערכה המתבסס על כאב ומגבלות בתפקוד שורש היד (PRWE). ממדים בדרגת חשיבות משנית להערכת תוצאות כללו מגבלות של הזרוע, כתף וכף היד, איכות חיים וסיבוכים הקשורים לניתוח.
שיטות כירורגיות: כל הניתוחים בוצעו בהרדמה כללית. בקבוצה בה בוצע הקיבוע ע"י KW, הוכנסו אלו דרך העור מהחלק הדיסטלי דורסלי. מספר הKW ועוביים נקבע ע"י המנתח. בתום הניתוח הושמה היד בגבס. בקבוצת הפלטות הננעלות בוצע חתך וולרי. הגישה המדוייקת, סוג הפלטה ומספר הברגים היו נתונים לשיקול המנתח. בחלק מהמקרים הושמה היד בגבס בתום הניתוח.
שיטת הקיבוע נקבעה באופן אקראי, על מנת להגיע לתוצאות בעלות משמעות סטטיסטית הוערך כי יידרשו לפחות 390 מטופלים.
תוצאות: מינואר 2011 ועד יולי 2012 גוייסו למחקר 461 מטופלים, 230 יועדו לטיפול ב KW ו 231 בפלטה ננעלת. מאפייני המטופלים ותפקוד שורש היד לפני הניתוח היו דומים בשתי הקבוצות. 244 כירורגים שונים ביצעו את הניתוחים. בשתי קבוצות המנותחים חל שיפור הדרגתי בתפקוד שורש היד לאחר הניתוח, אך בתום שנת מעקב אחת התפקוד היה טוב פחות בכ 15% מאשר לפני הפציעה. לא נמצא הבדל משמעותי בתוצאות בכל נקודת זמן שנבדקה בין קבוצות המנותחים.
74% מהמטופלים היו מעל גיל 50. גם בקבוצת גיל זו לא נמצא הבדל משמעותי בתוצאות הטיפול בין הקבוצות המנותחות. גם בהשוואה בין המטופלים בהם היו השברים תוך מפרקיים, לא נמצא הבדל משמעותי בתוצאות בין שתי קבוצות הטיפול. מבחינם סיבוכים לא נצפו הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות.
דיון ומסקנות: עלפי המחקר הנוכחי, קיבוע בפלטה ננעלת בשברים של הרדיוס הדיסטלי בשורש היד, הנמצאים בתזוזה דורסלית, אינו עדיף על קיבוע ב KW. לקיבוע ב KW יתרון על קיבוע בפלטות מבחינת עלות זולה יותר, משך ניתוח קצר יותר וכרוך בפחות שימוש באנטיביוטיקה פריאופרטיבית.
מסקנות אלו עומדת בניגוד לממצאי מחקרים אחרים, קטנים יותר בהיקפם, בהם בקרב המטופלים בפלטות ננעלות, נצפו תוצאות טובות יותר בעיקר בשלב המוקדם של השיקום.
Costa ML, Achten J, Parsons NR, Rangan A, Griffin D, Tubeuf S, Lamb. Percutaneous fixation with Kirschner wires versus volar locking plate fixation in adults with dorsally displaced fracture of distal radius: randomised controlled trial. BMJ. 2014 Aug 55;349:g4807. doi: 10.1136/bmj.g4807
הערות העורך: שברי שורש יד שכיחים ביותר באוכלוסייה המבוגרת. רוב השברים האלו מטופלים שמרנית בהחזרה סגורה וגיבוס. המחברים התמקדו בשברים שלא ניתן היה להחזירם לעמדה אנטומית, אך אין פירוט מהי הגדרת העמדה האנטומית. האמנם שבר חוץ מפרקי ברדיוס דיסטלי במבוגר בן 70 ויותר דורש החזרה אנטומית?
אין הערכה רנטגנית של מפרק שורש היד. יתכן כי מסקנת המחקר נכונה אולי לשנה ראשונה אך במשך מעקב ארוך יותר היינו נחשפים לשינויים אוסטיאוארטריטיים בשורש היד באחת מן הקבוצות ובעיקר בתת הקבוצה בה השברים תוך מפרקיים.
למרות מגבלות אלו ומגבלות נוספות, המסקנה חשובה, לא תמיד הקיבוע היקר יותר, המסובך יותר והמודרני יותר הוא בהכרח הטוב ביותר.