ממחקר חדש שהוצג בכנס Digestive Disease Week ביוני 2009 עולה כי הסיכון לשבר בירך בקרב חולים הנוטלים תרופות מקבוצת מעכבי משאבת מימן (Proton Pump Inhibitors, PPI’s) או מקבוצת אנטגוניסטים לקולטן להיסטמין-2 (Histamine-2 receptor antagonists, H2RA’s) גבוה בכ-30% לעומת חולים שלא נוטלים תרופות אלו.
המחקר, מסוג מקרה-ביקורת, ניתח נתונים של קרוב ל-34,000 חולים עם שבר בירך, מתוך בסיס הנתונים Kaiser Permanente במטרה לאמוד את הסיכון לשבר בירך בחולים הנוטלים את התרופות האמורות. החוקרים זיהו 33,752 חולים לאחר שבר בירך והתאימו אותם על פי גיל, מין וגזע ל-130,471 חולים בקבוצת הביקורת.
החוקרים מצאו כי חולים אשר עברו שבר בירך נטו ב-30% יותר מהחולים בקבוצת הביקורת להיות בעלי היסטוריה של נטילת PPI’s למשך שנתיים לפחות (OR = 1.30; 95% CI = 1.21-1.39). הסיכון לפתח שבר בירך היה גבוה ב-18% בקרב חולים שנטלו בעברם H2RA’s למשך שנתיים ומעלה (OR = 1.18; 95% CI = 1.08-1.28).
בנוסף, מתוצאות המחקר עלה כי מינונים גבוהים יותר של התרופות ומשך ארוך יותר של נטילת התרופה היו קשורים בסיכון גבוה יותר בצורה לינארית. חולים אשר נטלו מעל 1.5 PPI’s מדי יום למשך 8 עד 10 שנים היו בעלי יחס סיכויים (OR) של 2.39 (95% CI = 1.40-4.08). חולים שלקחו בין 0.01 ל-0.74 כדורים ליום למשך 8 עד 10 שנים היו בעלי יחס סיכויים (OR) של 0.99 (95% CI = 1.75-1.32). ההבדלים היו מובהקים סטטיסטית עבור שתי קבוצות התרופות ב-P < 0.001. החוקרים ציינו כי ניתן היה לראות סיכון מוגבר אף בחולים שנטלו את התרופות למשך שנה אחת בלבד.
העלייה היחסית הגבוהה ביותר בסיכון לפתח שבר בירך בחולים שנטלו PPI’s למשך מעל שנתיים נמצא בקרב חולים בגילאי 50 עד 59, עבורם הסיכון היה יותר מפי 2 (OR = 2.31; 95% CI = 1.67-3.18).
קבוצת הגיל בה נמצא המספר הגבוה ביותר של שברים הייתה זו של גילאי 80 עד 89, אולם לדברי החוקרים דווקא בקבוצה זו הסיכון היחסי הקשור ב-PPI’s היה נמוך יותר (OR = 1.19; 95% CI = 1.06-1.33).
החוקרים הסבירו כי ממצאים אלו עשויים להיות תוצאה של מקרה או של ערפלנים, וזאת למרות שבניתוח התוצאות נלקחו בחשבון גם גורמי סיכון נוספים לשברים בירך, לרבות שימוש בסטרואידים ותרופות לבלוטת התריס, ואף שימוש במשתנים מסוג תיאזידים אשר קשורים בסיכון מופחת לשבר בירך.
לאור התוצאות, החוקרים ציינו כי הסיכון לפתח שבר בירך היה גבוה יותר כשמשך נטילת התרופה היה ארוך יותר, המינון גבוה יותר, וגיל החולה מתקדם יותר. הם סייגו ואמרו, כי מכיוון ולא הודגם קשר מובהק בין מינון לתגובה (dose-response), הקשר ככל הנראה איננו סיבתי. בנוסף טענו כי תרופות מקבוצת PPI’s ומקבוצת H2RA’s הינן יעילות ביותר עבור מחלת ריפולקס, אין להן תחליפים רבים, ועם זאת הן לא נטולות סיכון לחלוטין. לדבריהם, על הרופאים לוודא כי קיימת התוויה ברורה למתן PPI’s, ולהימנע ממתן שלהם לתקופה בלתי מוגבלת.
בתגובה לפרסום, טענו מומחים כי השאלה של סיכון אפשרי לשבר בירך בהקשר של נטילת PPI’s הינה שאלה חשובה, מכיוון ותרופות אלו מצויות בשימוש כה נרחב, וכן משום שפעמים רבות חולה אשר מתחיל ליטול אותן, ממשיך בכך לתקופה בלתי מוגבלת. לדבריהם, מכיוון שפרופיל תופעות הלוואי של תרופות אלו הינו טוב יחסית, רופאים רבים נוטים שלא לשקול מחדש מדי פעם את הצורך בהמשך נטילתן. באשר לשאלה האם תרופות מקבוצת PPI’s נרשמות יתר על המידה, טוענים המומחים כי התשובה הינה חד משמעית- כן.
מתוך הכנס של Digestive Disease Week, יוני 2009.
לידיעה במדסקייפ