במחקר אקראי שנערך במסגרת מרפאה ראשונית בחנו החוקרים את היעילות של הגדלת כמות הסיבים המסיסים (פסיליום) או הסיבים הלא-מסיסים (סובין) בחולים הסובלים מתסמונת המעי הרגיז (IBS – Irritable Bowel Syndrome).
המחקר כלל 275 חולים בגילאי 18-65 שנים, שחולקו באקראי לטיפול בן 12 שבועות בפסיליום במינון 10 גרם (85 חולים), סובין במינון 10 גרם (97 חולים), או קמח אורז במינון 10 גרם (פלסבו, 93 חולים). היעד העיקרי היה הקלה בתסמינים במהלך שבועיים לפחות, בחודש האחרון, כפי שנקבע לאחר חודש, חודשיים ושלושה חודשי טיפול. יעדים משניים כללו מדד חומרת התסמינים, חומרת כאב בטן ואיכות החיים.
מהתוצאות עולה כי 64% מהמטופלים בפסיליום (54 חולים), 54 מהמטופלים בסובין (56%) ו-56 מהמטופלים בקבוצת הפלסבו (60%) השלימו שלושה חודשי טיפול. שיעור החולים שהגיבו לטיפול היה גבוה יותר באופן מובהק סטטיסטית בקבוצת המטופלים בפסיליום, בהשוואה לקבוצת הפלסבו במהלך החודש הראשון (57% לעומת 35%, RR=1.60, 95% CI = 1.13-2.26) ולאחר החודש השני לטיפול (59% לעומת 41%, 1.44, 1.02-2.06).
מהתוצאות עולה כי סובין נמצא יעיל יותר מפלסבו במהלך החודש השלישי לטיפול בלבד (57% לעומת 32%, 1.70, 1.12-2.57), אך הקשר הנ"ל לא היה מובהק סטטיסטית בניתוח המקרים הגרועים (1.45, 0.97-2.16).
לאחר שלושה חודשי טיפול, חומרת התסמינים בקבוצת פסיליום ירדה ב-90 נקודות, זאת לעומת ירידה של 49 נקודות בקבוצת הפלסבו (p=0.03) ו-58 נקודות בקבוצת הסובין (p=0.61 לעומת פלסבו).
החוקרים לא מצאו הבדלים מבחינת איכות החיים. פרישה מוקדמת מהמחקר הייתה הנפוצה ביותר בקבוצת המטופלים בסובין, בשל החמרת תסמיני IBS.
החוקרים מסכמים וכותבים כי הממצאים תומכים בהוספת סיבים מסיסים, דוגמת פסיליום, אך לא בהוספת סובין כטיפול ראשוני יעיל בטיפול בחולים עם תסמונת המעי הרגיז.
BMJ 2009; 339: b3154
לידיעה ב-NELM