משני מחקרים חדשים שהוצגו בכנס ה-Annual European Congress of Rheumatology (EULAR) עולה כי מתן תוך ורידי של Cyclophosphamide עדיף על מנת פומי של התרופה כטיפול אינדוקציה בחולי לופוס נפריטיס, וכי ניתן לטפל בחולים אלו כשמגיעים לשלב של אי ספיקת כליות סופנית (End-Stage Renal Disease, ESRD) בהשתלת כליה.
במחקר הראשון מבין השניים, מחקר רטרוספקטיבי, נמצא כאמור כי מתן תוך ורידי עדיף של מתן פומי של Cyclophosphamide בחולים עם לופוס-נפריטיס פרוליפרטיבית מפושטת (Diffuse proliferative lupus nephritis).
החוקרים בדקו את התוצאות הקליניות של 206 חולים אשר אובחנו עם לופוס נפריטיס בין השנים 1979 ו-2007. הגיל הממוצע של החולים עמד על 31 שנים, וב-81 מהחולים (39%) ביופסיה כלייתית הראתה נפריטיס בדרגה IV, ובהם התמקד המחקר. כל החולים טופלו בשילוב של Prednisone ותרופות לדיכוי חיסוני. טיפול אינדוקציה עם Cyclophosphamide ניתן ל-62 (83%) מבין 81 החולים הללו כחלק מהפרוטוקול הטיפולי. מהם, 34 חולים קיבלו את התרופה במתן תוך ורידי, 13 קיבלו אותה במתן פומי, ו-15 נוספים לא השלימו את טיפול האינדוקציה בתרופה.
מתוצאות המחקר עלה כי טיפול אינדוקציה באמצעות מתן תוך ורידי של התרופה הראה השפעה מצוינת בחולים לבנים, בהשוואה למתן התרופה באופן פומי. לדברי החוקרים, ממצא זה תומך בתוצאות של מחקרים אחרים אשר בוצעו גם הם באוכלוסיה לבנה אירופאית, אולם עומד בסתירה לממצאים של מחקרים שבוצעו באוכלוסיות מצפון אמריקה ואסיה.
רמיסיה של לופוס נפריטיס, אשר הוגדרה במחקר זה כנורמליזציה של ערכי הקריאטינין בסרום, הושגה ב-82% מהחולים שקיבלו Cyclophosphamide במתן תוך ורידי, לעומת 50% באלו שקיבלו את התרופה פומית ו-36% בלבד באלו שלא השלימו את טיפול האינדוקציה.
בנוסף, חולים אשר קיבלו את התרופה במתן תוך ורידי הראו שיפור בתגובה הכלייתית, שיעור נמוך יותר של כשל כלייתי, פחות זיהומים ופחות אירועים של ציטופניה בהשוואה לאלו שקיבלו אותה במתן פומי. לא היו מקרי תמותה בקבוצת הטיפול התוך-ורידי, וזאת לעומת שיעורי תמותה של 13% בקבוצת הטיפול הפומי ו-23% בקרב החולים שלא השלימו את הטיפול.
החוקרים הוסיפו כי יש להתאים את המינון ומשך המתן של Cyclophosphamide לחולה המסוים, בהתאם לגילו, מינו ומוצאו האתני. הם ביקשו להבהיר כי התגובה למתן פומי של התרופה במחקר זה הייתה שונה מכפי שדווח עד כה בספרות, עובדה אותה הם מייחסים לשימוש בתרופות חדשות אשר נכנסו לאחרונה לשוק, כגון Mycophenolate.
המחקר השני, אשר בוצע באותו מרכז רפואי בספרד וסיכם 22 שנים של ניסיון קליני, הראה כי השתלת כליה הייתה אלטרנטיבה טובה לטיפול כלייתי תחליפי בחולי זאבת (לופוס) אשר הגיעו לכשל כלייתי בעקבות לופוס נפריטיס. לדברי החוקרים, נצפו שיעורים דומים של דחיית שתל כמו באוכלוסיות אחרות של חולים עם אי ספיקת כליות סופנית (ESRD).
במסגרת המחקר דווח על 40 השתלות כליה אשר בוצעו בין השנים 1986 ו-2008, מהן ב-20 חולים הושתלה כליה בודדת, ל-22 מהחולים (76%) אובחנה לופוס נפריטיס בדרגה IV, ו-83% היו נשים.
בתוצאות מחקר זה נקשרו שני גורמים לדחיית שתל: נוגדני אנטיפוספוליפיד (Antiphospholipid antibodies, APS) וזיהום נגיפי בהפטיטיס C (HCV). לדברי החוקרים, שני גורמים אלו הינם מצבים שניתנים לטיפול. הם מוסיפים כי למרות שמומלץ טיפול נוגד קרישה עבור חולים אלו, הטיפול בהם הוא קשה בשל דיווחים על סיבוכים דימומיים הקשורים במתן טיפול אנטיקואגולציה.
בתוצאות המחקר דווח על 11 מקרים של דחיית שתל (כך בשישה מתוך תשעה חולים חיוביים ל-HCV, וב-5 מתוך 20 חולים שליליים לנגיף). נוגדני APS נמצאו ב-76% ממקרי דחיית השתל וב-17% מהחולים בהם השתל היה פונקציונאלי. תשעה מהחולים עברו השתלה חוזרת, ו-13 מהכליות המושתלות התדרדרו במידה שהצריכה מעבר לדיאליזה (7 מחולים שלו היו חיוביים ל-HCV). שניים מהחולים המושתלים מתו במהלך תקופת המעקב.
מומחה מתחום הטיפול בזאבת אשר נכח בכנס, אמר בתגובה לפרסום המחקרים כי המסר הברור הינו שטיפול תוך ורידי ב-Cyclophosphamide עובד, ולפיכך צריך עדיין להיחשב כיעיל. בנוסף סיכם המומחה כי במידה והטיפול בפגיעה הכלייתית בזאבת אינו מצליח למנוע את הכשל הכלייתי, החולים יכולים לשרוד באמצעות השתלת כליה. במילים אחרות, כמו אוכלוסיות אחרות של חולים עם אי ספיקת כליות סופנית (ESRD), גם חולי לופוס יכולים לעבור השתלת כליות במצב זה.
מתוך הכנס של ה-Annual European Congress of Rheumatology שנערך בקופנהגן, דנמרק, בחודש יוני 2009.
לידיעה במדסקייפ