המניסקוסים הם שני סהרונים הממוקמים במדור הלטרלי והמדיאלי של הברך ועשויים מ fibrocartilage. הם חשובים כבולמי זעזועים, מפזרי עומס וכן כמייצבים משניים של המפרק בעיקר לאחר פגיעה של הרצועה הצולבת הקדמית.
יש המניחים כי הם ממלאים תפקיד פרופיוצפטיבי, חשובים להזנת הסחוס המפרקי ולתנועה חלקה של המפרק. פגיעות מניסקוסים הן הפגיעות השכיחות ביותר בברך. מעריכים כי שכיחות הפגיעות המחייבות מניסקטומיה היא 61 מקרים למאה אלף כל שנה. שכיחות הפגיעה במניסקוס המדיאלי כפולה מהפגיעה בלטרלי. בצעירים אופיינית פגיעה חריפה ובמבוגרים שחיקה ניוונית. יתכנו קרעים בצורות שונות (שלושה מישורים). קרע בצורת ידית דלי עלול לגרום לנעילה של הברך כאשר החלק הקרוע מתקפל וגורם לחסימה מכאנית של המדור המעורב בברך.
במחקר שבוצע על גוויות נמצא כי מניסקוטמיה מדיאלית מפחיתה את שטח המגע המפרקי בכ 75% ומעלה את הלחץ התוך מפרקי בכ 235%, שינויים אלו גורמים לעומס מוגבר ולאחריו שינויים ניווניים בסחוס המפרקי המעורב.
גם במודלים של בעלי חיים נמצא כי מניסקטומיה מובילה לשינויים בסחוס, החל בפיברילציה של המשטח הסחוסי וכלה בנמק של הסחוס והיעלמותו. בצילומי רנטגן לאחר מניסקטומיה ניתן להבחין בהיצרות המרווח המפרקי המעורב. אגב, בשנות ה 80 הופיעו מספר מאמרים בהם נערכה השוואה בין מניסקטומיה פתוחה למניסקטומיה בשיטה ארטרוסקופית. באחד המאמרים (1980) הסיק המחבר כי "עיקר ההצלחה בטכניקה הארטרוסקופית, הגוזלת זמן רב, מדווחת בצפון אמריקה, ויש להניח כי רק מיעוט זעום של אורטופדים בבריטניה יאמצו את השיטה..."
ככל שהשיטה הארטרוסקופית הפכה שגרתית, נעשו מאמצים לשמר ככל האפשר את המניסקוסים ולכרות כמה שפחות מרקמה זו. במחקרים הן על מודלים בבעלי חיים והן בבני אדם, נמצא כי שינויים בעומסים על המשטח הטיביאלי, שינויים מיקרוסקופיים ברקמת הסחוס, ותוצאות לטווח ארוך לאחר מניסקטומיה שלמה או חלקית מצביעים בבירור על יתרון המניסקטומיה החלקית.
עוד נמצא כי בקרב מנותחים העוברים מניסקטומיה חלקית, התוצאות פחות טובות מהמצופה בכריתה של השליש האחורי של המניסקוס. בנוסף נמצא כי חשוב לשמור על המבנה הסהרוני של המניסקוס שלם. לכן קרע רדיאלי (אשר חוצה את המניסקוס לשני חלקים קדמי ואחורי) פוגע בפעולת המניסקוס כבולם זעזועים.
המניסקוס הלטרלי משתתף בנשיאת כ 70% מהעומס במדור הלטרלי לעומת 50% של המניסקוס המדיאלי במדור במדיאלי. ואכן במחקרים ארוכי טווח נמצא כי לאחר מניסקטומיות לטרליות התוצאות טובות פחות מאשר לאחר מניסקטומיות מדיאליות.
תוצאות פחות טובות נצפו גם כאשר בוצעו מניסקטומיות (שלמות או חלקיות) באחת מהנסיבות הבאות: קיימת פגיעה סחוסית, מנח הברך הוא וורוס יחסי, יש פגיעה נלווית ברצועה הצולבת הקדמית והמנותח ממשיך בפעילות ספורט אינטנסיבית.
לא בכל קרע חובה לבצע מניסקטומיה. לחלק מהקרעים יכולת להחלים או שניתן לתקנם. חלק מהקרעים יציבים מיכנית ואינם סימפטומטיים. היכולת של רקמת המניסקוס להתחבר לאחר קרע תלויה קרוב לוודאי באספקת הדם לחלק הקרוע. בילודים כל המניסקוס ווסקולרי אך החל מהעשור השני לחיים רק בשליש החיצוני בהיקף המניסקוס נמצאים כלי דם. במספר עבודות נמצא כי לקרעים בחלק הווסקולרי יכולת להחלים, בעור שלקרעים בחלק ה"לבן" של המניסקוס אין פוטנציאל להחלים.
ככל שהידע אודות חשיבותם של המניסקוסים גדל, התפתחה הטכניקה של תפירת הקרע ושימור המניסקוסים. למרות זאת חלק נכבד מהקרעים אינו ניתן לתיקון, ועדיין יש לבצע מניסקטומיה חלקית ולעיתים אף שלמה.
יש להניח כי עם התקדמות המחקר תשתפרנה שיטות התיקון, ויתכן שנתחיל לבצע השתלות של מניסקוסים או תחליפיהם.
Mcdermoth ID, Amis AA. The consequences of menisctemy. J Bone Joint Surg [Br]2006;88-B:1549-1556