רופאים מאוניברסיטת מישיגן בחרו לפרסם את הניסיון שלהם עם התמודדות מגפת COVID-19 ומציעים צעדים וטיפים לרופאים הניתנים לביצוע ויישום במהירות.
הכותבים מבהירים כי החולים יכולים להידרדר מהר והם פונים לרופאי יחידת טיפול נמרץ בכל מקרה של מטופל שעבר מנשימת אוויר חדר לצורך ב-6 ליטר חמצן בדקה בתוך פחות מ-24 שעות.
רבים זיהו שני פנוטיפים של מחלה: 1) אלו עם היפוקסיה קלה-עד-בינונית, המשתפרים לאט עם הזמן ו-2) אלו עם עליה מהירה בדרישה לחמצן, המתקדמים במהירות לאינטובציה. הבעיה היא שבמקרים רבים מטופלים צעירים ויחסית בריאים נדרשים לחיבור למנשם. חלק גדול מהם הם מטופלים הסובלים מהשמנת-יתר, גורם סיכון שנקשר עם פרוגנוזה גרועה יותר בשפעת H1N1.
באשר לתסמינים ובדיקות המעבדה, אלו לרוב תואמות לדיווחים מסין. כפי שפורסם בעבר, מעורבות ריאתית אסימטרית הייתה די נפוצה, אבל נדיר לראות מעורבות של ריאה אחת. כמעט כל החולים במרכז הרפואי לנגון בניו-יורק שאושפזו בשל היפוקסמיה סבלו מתסמינים במשך 7-10 ימים. חלק קטן מהחולים התייצגו עם סינקופה. חולים אלו היו בשלב מוקדם של מחלתם, פיתחו אורתוסטטיזם, אך לא סבלו מחום, כך שהרופאים הציעו כי תתכן השפעה של הנגיף על המערכת האוטונומית.
למרות שריכוזי פריטין ו-CRP היו מוגברים בתחילה, עם הזמן הם נעו לכיוונים מנוגדים, דבר אשר עורר בלבול מסוים. ריכוזי פריטין לא זוהו כסמן טוב של התוצאות: בחלק מהחולים עם רמות של 3,000 מיקרוגרם/ליטר התוצאות היו טובות ואחרים עם רמות מתחת ל-800 מיקרוגרם/ליטר פיתחו סיבוכים.
לעיתים קרובות תוארו מקרים של חום גבוה, עולה ויורד, עם שכיחות גבוהה של חום מעל 39 מעלות צלזיוס. החום היה עמיד לפראצטמול, אך חלק מהחולים שהועברו ליחידות טיפול נמרץ לא סבלו מחום ממושך.
בחולים שאינם במצב קריטי, שיעול כואב וממושך היה התסמין העיקרי. הכותבים תיארו אירועי שיעול עם צפצופים, אשר לעיתים קרובות הובילו לדה-סטורציה. הם ניסו סירופ שיעול, Albuterol, משאף עם ספייסר וקודאין, עם תועלת מעטה.
ההידרדרות במקרים של COVID-19 לא הייתה אופיינית לתמונה של אלח-דם. תחילה זוהה רק כשל נשימתי, אך חולים רבים ביחידות טיפול נמרץ פיתחו נזק כלייתי חד.
אירועים של מיוקרדיטיס היו נדירים, ייתכן מאחר ומדובר בסיבוך מאוחר. חלק מהחולים, בעיקר אלו עם מחלת לב מבנית או איסכמית, פיתחו החמרה בתפקוד לבבי מספר ימים לאחר הפסקת ההנשמה. לאור רמות D-dimer גבוהות מאוד, הכותבים תהו אם חלק מהדיווחים הקודמים אודות מיוקרדיטיס היו בעצם אבחנה של תסחיף ריאתי ולא מיוקרדיטיס.
הפרוטוקול המקובל לטיפול במרכז הרפואי לנגון בניו-יורק כולל מתן Azithromycin ו-Hydroxychloroquine/Zinc. חלק מהרופאים לא משתמשים ב-Hydroxychloroquine בחולים שהיו בשלבי החלמה לאור צפי לתועלת מעטה וכן חשש מפני הפרעות קצב בחולים עם מחלה כלילית או בסיכון להפרעות קצב.
בחולים עם הידרדרות אקוטית בחרו הרופאים במתן תוך-ורידי של Tocilizumab, מעכב Interleukin-6 לטיפול בדלקת מפרקים שגרונית. הם מצאו כי חסמי IL-6 היו יעילים כאשר ניתנו בשלב מוקדם, אך מזהירים כי במידה וממתינים עד להנשמת החולה, אז כבר מאוחר מדי.
תנוחת שכיבה על הבטן של חולים עם COVID-19 מהווה סטנדרט טיפול במרכז הרפואי לנגון בניו-יורק. צוותי טיפול נמרץ במרכז הרפואי דחפו מאוד לעשות זאת גם על הרצפה. הם מצאו כי חולים צעירים ורזים יכולים לעשות זאת, אך הדבר היה קשה לחולים המבוגרים והשמנים.
עוד מסבירים הכותבים כי גם כאשר חולים מונשמים השתפרו, הם עדיין נדרשו ללחצי PEEP (Positive End-Expiratory Pressure) גבוהים. במידה וגומלים אותם מהנשמה מוקדם מדי, רוויון החמצן בדם יורד באופן חמור.
הכותבים המליצו עוד על עבודת צוות ועזרה הדדית ומדגישים כי מדובר במחלה הדורשת שיתוף פעולה של אנשי צוות רבים.
לידיעה במדסקייפ