מאת ד"ר נגה ליפשיץ
בכנס ה-European Society of Cardiology (ESC) הוצגו סדרת מחקרים, שהדגימו כי פעילות גופנית עשויה למנוע ואף לטפל במחלות קרדיווסקולאריות.
חוקרים מה- Norwegian University of Science and Technology דיווחו על מחקר לשיפור צריכת החמצן המקסימאלית (VO2) בחולים עם אי ספיקת לב. הם הסבירו כי VO2 נמוך מהווה סמן פרוגנוסטי גרוע בחולים עם אי ספיקת לב לאחר אוטם לבבי.
בעבודות קודמות מצאו החוקרים כי לאימון מקטעי (interval training) יש יתרונות בחולים עם תסמונת מטבולית. כעת, במחקר ה-SMARTEX-HF הנערך בימים אלו, הם משווים בין אימון מקטעי אירובי ובין אימון המשכי בעצימות בינונית בקרב מדגם של כ-200 משתתפים.
הם מפרטים כי האימון המקטעי בנוי מ-4 מקטעים בני 4 דקות הכוללים הליכה ב-90% מקצב הלב המקסימאלי, וביניהם "הפסקות אקטיביות" בנות 3 דקות, בהן הולכים המשתתפים ב-50-70% מקצב הלב המקסימאלי. כל אימון נמשך 38 דקות, כולל חימום. לעומת זאת, האימון ההמשכי כולל הליכה רצופה ב-70-75% מקצב הלב המקסימאלי, ונמשך 47 דקות.
במחקרים קודמים נמצא כי האימון המקטעי הוביל לשיפור רב יותר ב- VO2בהשוואה לאימון המשכי. בנוסף, האימון המקטעי נקשר לירידה בערכי proBNP ולשיפור במקטע הפליטה של חדר הלב השמאלי. מחקרי מעבדה הדגימו קשר בין אימון מקטעי ובין ירידה בנפח תאי האנדותל וכן שיפור ביכולת ההתכווצות וצריכת החמצן של השריר.
החוקרים מציינים כי האימון המקטעי מתאים למרבית המטופלים, ואינו קשה בצורה יוצאת דופן.
באותו הכנס הוצג מחקר נוסף, שבדק את היעילות של סוגי תרגילים שונים, ומצא כי לאימון כוח הפועל על חיזוק שרירים גדולים ומשלב גם פעילות אירובית יש יתרון בחולי לב. המחקר נערך בצרפת, ומצא כי בחולי לב היתרונות של פעילות גופנית עולים במרבית המקרים על הסיכון. לדברי החוקרים, המאמץ עצמו אינו מגביר את הסיכון לאירועים קרדיווסקולאריים, ולכן על הרופאים המטפלים לבצע הערכה אישית של הסיכון בכל מטופל ולהציע תכנית אימונית מותאמת.
מחקר שלישי שהוצג ועסק בפעילות גופנית, נערך ב- Research Institute of Exercise Medicine בפינלנד, ומצא כי פעילות גופנית בעצימות בינונית עשויה לסייע לטיפול ביתר לחץ דם. החוקרים מסבירים כי עבודות קודמות לא מצאו שפעילות גופנית משפיעה על לחץ הדם במנוחה, אך בהמשך נמצא כי גורמים גנטיים עלולים להשפיע על תגובת לחץ הדם לפעילות גופנית.
לדברי החוקרים, ההשפעה של פעילות גופנית על לחץ הדם נמשכת מספר ימים בלבד. הם מסבירים כי במחקרים הקודמים נמדד לחץ הדם ימים רבים לאחר האימון הגופני האחרון, ולכן לא הצליחו לזהות את הקשר בין השניים. בנוסף, הם מדווחים כי במשתתפים שעסקו בפעילות גופנית נמצא שיפור בעובי שכבת האינטימה-מדיה של עורק הקרוטיד, אך מציינים כי השיפור נצפה רק לאחר 3 שנים. הם מסכמים כי לפעילות גופנית יש השפעה נוגדת טרשת עורקים, גם כאשר לא מושגת ירידה במשקל.
בכנס הוצגו גם תוצאות ממחקר ה-PET Multicenter . במחקר נמצא כי בקרב משתתפים עם תעוקת חזה יציבה, לתכנית אימונים בת 12 חדשים הייתה יעילות דומה לצנתור כלילי בהקלת התסמינים ושיפור הפרפוזיה הלבבית. המחקר הופסק מוקדם מהצפוי לאור גיוס המשתתפים האיטי. מהנתונים שנאספו עד להפסקתו, עולה כי הן צנתור והן פעילות גופנית משפרים את הפרפוזיה של שריר הלב, את סף תעוקת החזה ואת הכושר הגופני.
החוקרים מסבירים כי צנתור כלילי הוא טיפול פליאטיבי מקומי, ואילו פעילות גופנית משפיעה על התהליכים שמובילים למחלה הכלילית, משפרת את פעילות האנדותל, ומאטה את התקדמות טרשת העורקים. הם ממליצים למטופלים עם מחלת לב כלילית לבצע פעילות גופנית בעצימות בינונית למשך 30 דקות, כ-3-4 פעמים בשבוע, אך מדגישים כי מאמצים גדולים יותר עלולים להיות מסוכנים באוכלוסיה זו.
מתוך הכנס European Society of Cardiology (ESC) 2010.
לידיעה במדסקייפ