מנתונים שפורסמו בכתב העת BMC Neurology עולה כי היפרגליקמיה ממושכת עשויה לנבא סיכון מוגבר לתמותה לאחר אירוע מוחי בחולים ללא-סוכרת.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי דפוס האיזון הגליקמי תואר בעבר כגורם פרוגנוסטי חשוב בחולים עם אירוע מוחי; עם זאת, הנושא לא נבחן לעומק. הם השלימו מטה-אנליזה להערכת השימושיות של דפוסים גליקמיים, דוגמת היפרגליקמיה ממושכת, כולל היפרגליקמיה ממושכת קצרת-טווח וארוכת-טווח, היפרגליקמיה באשפוז, היפרגליקמיה קצרת-טווח וערכי סוכר תקינים לאורך זמן, בניבוי הפרוגנוזה לאחר אירוע מוחי.
החוקרים ערכו חיפוש במאגרי PubMed, Web of Science, Ovid, Chinese National Knowledge Infrastructure ו-Clinicaltrials.gov לזיהוי מחקרים קליניים להערכת הקורלציה בין דפוסים גליקמיים ובין תוצאי אירוע מוחי. התוצא העיקר היה תמותה בטווח הקצר (1-3 חודשים) לאחר אירוע מוחי והתוצא המשני היה דימום שישה חודשים לאחר אירוע מוחי.
עשרה מחקרים עם 3,574 חולים נכללו בניתוח הנתונים. מניתוח לפי תתי-קבוצות עלה כי בחולים עם היפרגליקמיה ממושכת ללא היסטוריה של סוכרת תועדו סיכון גבוה פי חמש לתמותה לאחר אירוע מוחי (יחס סיכויים של 4.80, רווח בר-סמך 95% של 3.06-7.54), בהשוואה לחולים ללא היפרגליקמיה ממושכת; בחולים עם רמות סוכר מעל 140 מ"ג/ד"ל תועד סיכון גבוה יותר לתמותה (יחס סיכויים של 5.12, רווח בר-סמך 95% של 3.21-8.18) בהשוואה לאלו עם רמות סוכר נמוכות מ-140 מ"ג/ליטר; בהשוואה לחולים עם היפרגליקמיה באשפוז, בחולים עם היפרגליקמיה ממושכת תועד סיכון מוגבר לתמותה בטווח הקצר (יחס סיכויים של 0.31, רווח בר-סמך 95% של 0.16-0.60).
בחיזוי הסיכון לתמותה לאחר אירוע מוחי של חולים ללא סוכרת, היפרגליקמיה ממושכת לאורך פחות מ-24 שעות (יחס סיכויים של 0.28, רווח בר-סמך 95% של 0.12-0.69) נקשרה עם סיכון מוגבר לתמותה באופן בולט יותר בהשוואה להיפרגליקמיה ממושכת לאורך פרק זמן ארוך יותר (יחס סיכויים של 0.35, רווח בר-סמך 95% של 0.14-0.90).
ממצאי המחקר מעידים כי בחולים ללא-סוכרת עם אבחנה של אירוע מוחי, היפרגליקמיה ממושכת מלווה בסיכון מוגבר לתמותה. מהערכת השפעת דפוס האיזון הגליקמי על התמותה בחולים ללא-סוכרת עלה כי היפרגליקמיה קצרת-טווח לוותה בסיכון הכי גבוה לתמותה, לאחריה היפרגליקמיה ארוכת טווח ואח"כ היפרגליקמיה באשפוז, כאשר הסיכון לתמותה היה הקטן ביותר בחולים עם ערכי סוכר תקינים בדם.
BMC Neurol. 2021 Dec 14;21(1):487