מנתונים שטרם עברו סיקור עמיתים ופורסמו באתר MedRxiv עולה כי טיפול ביוד רדיואקטיבי הוביל לריפוי 92% מהחולים עם תירוטוקסיקוזיס, כולל מקרים משנית למחלת גרייבס, זפק נודולארי טוקסי ואדנומה טוקסית. עם זאת, לאחר הטיפול ביוד רדיואקטיבי, קרוב לשני-שליש מהחולים פיתחו תת-פעילות של בלוטת התריס, בפרט במקרים של תירוטוקסיקוזיס משנית למחלת גרייבס.
החוקרים השלימו מחקר רטרוספקטיבי, תצפיתי, שכלל 222 חולים שקיבלו טיפול ביוד רדיואקטיבי באוקלנד, ניו-זילנד, בשנת 2015, בשל תירוטוקסיקוזיס משנית למחלת גרייבס (66%), זפק נודולארי טוקסי (26%) ואדנומה טוקסית (8%).
מהנתונים עולה כי 80% מהחולים עם מחלת גרייבס קיבלו מנה אחת של יוד רדיואקטיבי במינון חציוני ראשון של 550 MBq ומינון כולל של 200-2400 MBq. 93% מהחולים עם זפק נודולארי טוקסי קיבלו מנה אחת של טיפול ביוד רדיואקטיבי במינון חציוני של 550 MBq ומינון כולל של 400-1800 MBq. כל החולים עם אדנומה טוקסית קיבלו מנה אחת של טיפול ביוד רדיואקטיבי במינון חציוני של 550 MBq.
ריפוי של תירוטוקסיקוזיס הוגדר בנוכחות התפתחות תת-פעילות של בלוטת התריס עם צורך בטיפול ארוך-טווח בתירוקסין או רמות מוגברות באופן ממושך של TSH בהעדר תרופות כנגד תירואיד למשך לפחות שנה אחת לאחר טיפול ביוד.
לאחר הטיפול ביוד רדיואקטיבי, שיעורי ריפוי עמדו על 92% מהחולים עם מחלת גרייבס, 93% מהחולים עם זפק נודולארי טוקסי וכל החולים עם אדנומה טוקסית.
לאחר ממוצע של כשלוש שנים מהטיפול ביוד רדיואקטיבי, רמת TSH האחרונה הייתה מוגברת ב-31% מכלל החולים – 35% מאלו עם מחלת גרייבס, 17% מאלו עם זפק נודולארי טוקסי ו-47% מהחולים עם אדנומה טוקסית. עוד עולה מהנתונים כי 37% מהחולים נטלו טיפול בתירוקסין.
מבין החולים עם רמות TSH מוגברות, עדות לתת-פעילות של בלוטת התריס שאינה מאוזנת באופן אופטימאלי, ב-30% תועדו רמות TSH מעל 10 mU/L וב-70% תועדו רמות בטווח 4-10 mU/L.
ממצאי המחקר מעידים על היעילות הגבוהה של טיפול ביוד רדיואקטיבי כנגד תירוטוקסיקוזיס מסיבות שונות, כאשר כשני-שליש מהחולים מפתחים תת-פעילות של בלוטת התריס לאחר הטיפול.
מתוך אתר MedRxiv
לידיעה במדסקייפ