לתסמונת השלפוחית הרגיזה טיפולים רבים כיום, עבור אלו המגיעים לשלב הטיפול התרופתי. עם זאת, כאשר התסמונת מופיעה בגיל המבוגר, קיימת השפעה תרופתית אותה צריך לקחת בחשבון.
שלפוחית רגיזה, מכלול של תסמינים שמאופיין בדחיפות ותכיפות של השתנה עם או ללא דליפת שתן, היא תסמונת שאין להקל בה ראש. להפך, יש לה השלכות קשות על המטופלים הסובלים ממנה ואיכות חייהם, החל ביציאה לעבודה והמצאות בה, הפרעה בתפקוד המיני ואף בעלייה בתמותה כתוצאה מנפילות ושברים. ההשלכות על איכות חייהם של המטופלים באות לידי ביטוי גם בהשלכות כלכליות מתוך הוצאה כספית גבוהה על מוצרי ספיגה, תחלואה נוספת ומידור חברתי המוביל לדיכאון ובדידות.
התסמונת באה לידי ביטוי בצורך פתאומי עז למתן שתן, כאשר ההגדרות מדברות על מעל 8 פעמים ביום או מעל פעם אחת בלילה עם או ללא דליפת שתן (37% מהמקרים מלווים בדליפת שתן). היא פוגעת בכ-16% מכלל האוכלוסייה ועלייה בשכיחות חלה עם העלייה בגיל, 10% בגילאי 45+ וכ-35% מעל גיל 75.
ואולם, למעשה ב-90% מהמקרים איננו יודעים מה גורם לתסמונת ורק ב-10% אנו מכירים אותה כמשנית למחלות אחרות, כגון סוכרת, יתר לחץ דם, גירוי מקומי, דלקות חוזרות בשתן, ניתוחים, צניחת אברי רצפת אגן, מיני הפרעות בתקשורת עצב שריר ובקרב נשים ירידה באסטרוגן ויובש נרתיקי. אבחנת התסמונת מחייבת שלילת מצב פתולוגי או מטבולי ושלילה של הפרעות אחרות בשלפוחית, דוגמת סרטן בשלפוחית, דלקות ועוד.
שלפוחית רגיזה הינה אבחנה קלינית בעיקרה. השיח עם המטופל לגבי משך הזמן שנמשכת הבעיה, כיצד היא משפיעה על איכות החיים וגם האם ישנן מחלות רקע (מאחר ויש כאלו המגבירות את ההליכה לשירותים) הינם פרטים חשובים באבחון. האנמנזה הנכונה היא בבחינת אבן יסוד בזיהוי התסמונת ובטיפול בה לאחר מכן, בדיקה גופנית הכרחית על מנת לשלול צניחת איברים, בעיה עצבית, הפרעות מבניות אחרות. בנקודה הזו שלילת "דגלים אדומים" הנה הכרח עוד לפני ההליך הטיפולי – כאבים במתן שתן, דלקות חוזרות, קושי בריקון שלפוחית, הפרעה מבנית משמעותית ועוד, הן דוגמאות לאותם דגלים אדומים שמשמשים אותנו באנמנזה. בנוסף, יש לזהות סיבות הפיכות לדליפת שתן בעיקר באוכלוסיית המבוגרים כמו מצב הכרתי, תרופות הגורמות להשתנת יתר, הגבלה בתנועה ועוד.
הגישה הראשונית בטיפול בשלפוחית רגיזה היא קודם כל שינוי באורחות החיים, שינוי התנהגותי הכולל שינוי בדיאטה, הפחתת משקל, הפסקת צריכה של תה, קפה, שוקולד, אלכוהול, משקאות תוססים, חומרים משמרים ומלח. גם הגבלת נוזלים לפני השינה ואיזון סוכרת. בנוסף אימון ותרגול של שלפוחית השתן הכולל תרגול הסחה ודחייה זמני השתנה, ובנוסף תרגול שרירי רצפת האגן הראו שיפור משמעותי בתוך פרק זמן של שבועות. אם קיים הצורך בטיפול התרופתי, אזי אנחנו מתקדמים לשלב השני בטיפול – הטיפול התרופתי.
הקו הראשון לטיפול התרופתי כיום הן תרופות אנטי-מוסקריניות (אנטי-כולינרגיות) ותרופות בטא 3 אגוניסטיות, תרופות הגורמות להגדלת נפח השלפוחית וירידה בתדירות ההליכה לשירותים. ואולם, מאחר והשכיחות של הופעת שלפוחית רגיזה עולה עם הגיל, פורסמו לאחרונה כמה מחקרים שמציינים כי יש לנקוט משנה זהירות בקרב אוכלוסיית המבוגרים הנוטלת מספר תרופות רב. מחקר FORTA 2018, דן בהשפעות החריגות על גיל המבוגר מבחינת ריבוי תרופות ותופעות לוואי וחילק תרופות ממשפחות שונות לקבוצות בטוחות יותר ופחות. תרופות אנטיכולינרגיות של הדור החדש, נכללו בקבוצה הנחשבת בטוחה יחסית ואילו התרופות מהדור הישן בטוחות פחות.
קריטריוני Beers 2019 הגדירו את רשימת התרופות שאינן מומלצות לשימוש באוכלוסיית הגיל המבוגר וציינו בדגש תרופות מקבוצת האנטיכולינרגיים היוצרת עומס תרופתי במבוגרים, שעלול להגביר הפרעות בלבול, טשטוש ופגיעה קוגניטיבית והמלצה לנקוט משנה זהירות בטיפול בתרופות אנטיכולינרגיות והעדפה לשימוש בקבוצה אחרת, לדוגמא בטא 3 אגוניסטיים על מנת שלא להגיע לעומס אנטיכולינרגי. בכל אופן יש להיוועץ במומחה על מנת להתאים את הטיפול המיטבי עבור כל מטופל.
הכותבת היא ד"ר שרית ברק, מומחית באורוגניקולוגיה וניתוחי רצפת אגן, מכבי שירותי בריאות, אסותא רמת החייל ומדיקל סנטר הרצליה
https://nicheprogram.org/sites/niche/files/2019-02/Panel-2019-Journal_of_the_American_Geriatrics_Society.pdf