מתוצאות מחקרים שהוצגו בכנס ה- World Congress of Nephrology במאי 2009 עולה, כי למרות שסיבוכים אחרי השתלת כליה שכיחים יותר בבני 65 ומעלה לעומת חולים צעירים יותר, ייתכן והיתרונות, הכוללים הישרדות ממושכת יותר, עולים על סיכוני הטיפול בדיאליזה.
מומחה לתחום אשר לא היה מעורב במחקרים אמר בכנס, כי מומלץ לבצע השתלות בקשישים היות וניתן לשפר את תוחלת החיים בהשתלה לעומת דיאליזה. שנות החיים הנוספות לאחר השתלה הן 3.7 שנים בממוצע לבני 65 ומעלה ו-8.7 שנים בממוצע לחולים צעירים יותר. כאשר ניתן שתל שהותאם כראוי, לגיל המקבל כמעט ואין השפעה על התוצאה. למעשה, בעוד שהשפעת גיל המקבל היא די נמוכה, לגיל התורם השפעה משמעותית ביותר.
הסיכון לדחייה הוא גבוה כאשר מבוגר מקבל איבר מתורם מבוגר, אך זהה בין 2 הקבוצות האחרות- תורם מבוגר למקבל צעיר, ותורם צעיר למקבל מבוגר.
מחקר סקנדינבי השווה דיאליזה לעומת השתלה בקשישים, ומצא כי הסיכון למוות עלה תחילה לאחר השתלה, אך לאחר מעקב ארוך, יותר מושתלי כליה נותרו בחיים. למרות שמחקרים מבוססי-אוכלוסייה הדגימו שיפור בהישרדות להשתלת כליה על פני דיאליזה, ישנם מעט נתונים המשווים את 2 שיטות הטיפול.
המחקר כלל 286 מטופלים בגיל 70 שנה ומעלה אשר טופלו בדיאליזה בין השנים 1990-2005 ונכללו ברשימת הממתינים להשתלת כליה. החולים נוספו למחקר בעת ההרשמה להשתלה או בזמן תחילת הדיאליזה, והמחקר עקב אחריהם עד שמתו או עד סיום המחקר (במאי 2008). המחקר השווה את תוצאות החולים שעברו השתלה לחולים שנותרו תחת טיפול בדיאליזה.
זמן הטיפול בדיאליזה עד להוספה לרשימת ההמתנה (בערך כ-6 חודשים), הגיל בעת ההרשמה (בערך כ-74 שנים) ואחוז ההמודיאליזה לעומת דיאליזה פריטונאלית (בערך כ-80% המודיאליזה) היו זהים בין 2 הקבוצות. ההבדל היחידי היה אחוז נשים גבוה יותר בקבוצת ההשתלה (32% לעומת 19%, p=0.05).
במהלך המחקר, 81% מהחולים הקשישים עברו השתלת כליה, מתוכם 16% מהאיברים שנתרמו היו מתורם חי. זמן החציון מההרשמה ועד להשתלת הכליה היה 0.8 שנים.
לדברי החוקרים, בקבוצת ההשתלה היה סיכון גבוה פי 2-3 למוות בשנה הראשונה לאחר ההשתלה, אך הסיכון ירד לאחר מכן והשיפור בהישרדות נצפה 2.5 שנים לאחר זמן ההוספה לרשימת ההמתנה.
לאחר 5 שנים, ההישרדות בקבוצת הממתינים להשתלה הייתה 31% לעומת 49% בקבוצת המושתלים. חציון ההישרדות היה 3.4 שנים (טווח 3.0-3.8) בקבוצת הממתינים ו-4.8 (טווח 3.8-5.9) בקבוצת המושתלים. ניתוח סטטיסטי תלוי זמן, שהותאם לפי גיל, מין וסוג הדיאליזה הדגים סיכון גבוה ב-35% למוות בקבוצת הממתינים, אם כי לא משמעותי סטטיסטית (p=0.14).
החוקרים מציינים כי לדעתם אין סיבה לקבוע גיל מקסימאלי להשתלת כליה, בהנחה שקיימים מספיק איברים וכי החולה ורופאיו מודעים לסיכון הגבוה יותר בתחילה לאחר ההשתלה.
החוקרים מוסיפים כי למרות שלא קיימת הגבלת גיל קבועה, השתלות במבוגרים מגיל 70 שנה נדירות יחסית ברוב המרכזים. יש לקחת בחשבון את פרופיל הסיכון המיוחד בקשישים, הכולל סיכון לזיהומים ותמותה (אשר ירדה בחולים צעירים בשנים האחרונות), סיכון מוגבר לדחייה וסוכרת וכן הישרדות שתל נמוכה.
מחקר איטלקי שהוצג בכנס לא מצא חלק מסיבוכים אלו, אם כי התמותה הייתה גבוהה יותר בחולים מבוגרים יותר. המחקר השווה תוצאות בין מושתלים בני 65 שנה ומעלה (=151) וצעירים מגיל 65 שנה (n=302).
לאחר חציון מעקב של 3 שנים לערך (עד 17 שנה), התמותה הייתה 23% בחולים המבוגרים יותר ו-9% בצעירים (p < 0.05), איבוד השתל היה אחראי למוות ב-18% ו-1% בהתאמה (p<0.05).
הסיבות המרכזיות למוות היו זהות בין 2 הקבוצות- מחלה קרדיווסקולארית, ספסיס וסרטן, למרות שבקבוצה המבוגרת נצפו יותר סיבוכים, כולל תפקוד שתל מאוחר, זיהומים בדרכי השתן, סיבוכים אורולוגיים, אירועים קרדיווסקולאריים וסרטן. עם זאת, הייתה שכיחות שווה של מקרי סוכרת חדשה, דלקת ריאות ודחייה חריפה.
החוקרים ציינו כי לא ניתן להכחיש כי בקבוצה המבוגרת יש תמותה גבוהה יותר, אך ניתן להגדיל את היתרונות ולצמצם את הסיבוכים בעזרת סקירה זהירה טרם ההשתלה, אבחנה וטיפול מוקדמים בסיבוכים ופרוטוקול אימונוסופרסיבי מותאם אישית.
החוקרים הוסיפו כי מכיוון שלקשישים נותרו פחות שנים לחיות מלצעירים, יש חשיבות לשמור על זמן המתנה קצר במועמדים מבוגרים להשתלת כליה.
מתוך הכנס World Congress of Nephrology 2009: A Joint Meeting of the European Renal Association–European Dialysis and Transplant Association (ERA-EDTA) and the International Society of Nephrology (ISN).
לידיעה במדסקייפ