הטבע המרדני והמורכבות של פצעים כרוניים ממשיכים לאתגר את הרופאים בתחום, כאשר רבים מהטיפולים הסטנדרטיים נכשלים לעיתים קרובות בסיפוק תוצאות טובות. פצעים כרוניים לרוב מזדהמים ע"י חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, מה שהופך את הבעיה למורכבת אף יותר. מספר צורות של טיפולים ביולוגיים אלטרנטיביים נמצאות בשימוש, וצוברות הכרה; הן כוללות מריחת דבש (apitherapy), רימות, ועלוקות. בנוסף לפעולות המעודדות ריפוי פצע, כולם נראים יעילים כנגד חיידקים, כגון סטאפילוקוקוס אאוריוס העמיד למתיצילין (MRSA).
דבש- טיפול מקומי בפצעים
בשנים האחרונות, השימוש בדבש במסגרת הטיפול בפצע קם לתחייה. דבש, צוף צמחים העובר שינוי ע"י דבורת הדבש Apis mellifera, שימש כטיפול בפצעים מאז ימי קדם, עם תיעוד של השימוש בו אצל המצרים, האשורים, הסינים, היוונים והרומאים.
ישנם מספר מנגנונים שדרכם הדבש פועל לריפוי פצעים. כאשר נמרח ישירות על שטח הפצע או דרך הבגדים, הדבש יכול לפעול כחומר איטום, ובכך לשמור על הפצע לח ונקי מזיהום. בנוסף, הדבש מורכב מגלוקוז (35%), פרוקטוז (40%), סוכרוז (5%) ומים (20%). תכולת סוכר גבוהה זאת בשילוב עם וויטמינים, מינרלים וחומצות אמינו, מספקת הזנה מקומית הנתפשת כמעודדת ריפוי וצמיחה של רקמה. הדבש הוא בנוסף היפראוסמוטי ומושך נוזלים ממיטת הפצע והסירקולציה שמתחתיה, מה שהורג את החיידקים שאינם יכולים לשגשג בסביבה זאת. במהלך תהליך יצירת הדבש, הדבורים מוסיפות את האנזים גלוקוז אוקסידאז לצוף. כאשר הדבש נמרח על הפצע, האנזים בא במגע עם החמצן באוויר, מה שמביא ליצירת החומר הבקטריוצידי hydrogen peroxide.
Manuka הוא דבש רפואי עם תכונות אנטי בקטריאליות מוגברות. ביוני וביולי 2007, Health Canada וה-FDA, בהתאמה, הצהירו עליו כמוצר הדבש הרפואי הראשון לשימוש בפצעים וכוויות. דווח, כי הוא מסוגל לעצור צמיחת חיידקים גם כאשר הוא מדולל עד פי 56.
בשנים האחרונות, מחקר רב נעשה בתחום. במסגרתו, נבדקו סוגים שונים של דבש כנגד זני חיידקים שונים שהושגו מבתי חולים, ונמצא כי גם הזנים העמידים ביותר לאנטיביוטיקה כשלו בגדילה בנוכחות הדבש. Manuka היה פעיל אפילו כנגד MRSA.
סקירה ספרותית מראה תוצאות חיוביות לדבש בטיפול בפצע, אך דרושה הוכחה מאשרת יותר. כ-17 מחקרים אקראיים ומבוקרים הכוללים סה"כ 1965 משתתפים פורסמו; חמישה מחקרים קליניים מסוגים אחרים הכוללים 97 משתתפים שטופלו בדבש דווחו גם הם בספרות. בנוסף, ישנם כ-16 מחקרים עם 553 פצעים, שנעשו במודלים של בעלי-חיים (מה ששולל אפקט פלצבו). סה"כ, ישנם מעל 270 מקרים של פצעים כרוניים בספרות, שטופלו עם דבש. לדבש היו תוצאות טובות בכל המקרים, פרט ל-14.
מחקר תצפיתי מאוניברסיטת בון בגרמניה דיווח על שיעורי ריפוי טובים בשימוש בדבש לטיפול בפצעים ב-15 ילדים חולי סרטן, המועדים לחיסוניות חלשה וריפוי פצע ירוד עקב הקרנות וכימותרפיה. בעוד שמחקרים נוספים דרושים, התוצאות בילדים נראו מבטיחות.
דבש Manuka שימש בעירק, היכן שייצר תוצאות טובות בקליניקה זמנית בטיפול בילדים עם כוויות, שהוקמה ע"י כוחות הצבא של ארה"ב. דבש הוא חומר חבישה אידיאלי וזול, בעיקר עבור מצבים שבהם הטיפול הסטנדרטי והציוד אינם זמינים, כמו אזורי מלחמה או רעידת אדמה. הוא מתאים לטיפול בכוויות, כאשר קירור חירום עם מים מזוהמים עלול להוביל לזיהום.
טיפול ברימות
רימות היו בשימוש במשך מאות שנים בתרומה לריפוי פצע, בעיקר ע"י מנתחים צבאיים שציינו כי חיילים שהפצעים שלהם נעשו שורצי רימות החלימו מהר יותר. ההשפעות המועילות של רימות טיפוליות נצפו לראשונה במהלך מלחמת נפוליאון ע"י מנתח שהבחין בכך שפצעים שנמלאו ברימות היו עם פרוגנוזה משופרת. כאשר טכניקות ניתוח חדשות ואנטיביוטיקה התגלו במלחמת העולם השנייה, טיפול ההטריה ע"י רימות נדחק הצידה.
רימות רפואיות (תולעים סטריליות של ה-green bottle fly Lucilia sericata שאינן מתרבות או ניזונות מרקמה חיה) עובדות כתרופות הטריה ביוכימיות. הן מעכלות חיידקים ומפרישות אנזים שמטהר את הפצע, מעלים רקמה נמקית ומעודד ריפוי פצע. הרימות משמשות כעת כנגד ספקטרום רחב של פצעים ומוכיחות עצמן כיעילות כנגד MRSA ומיקרואורגניזמים עמידים אחרים. הן נראות טובות יותר מבחינת עלות-תועלת מאשר שיטות אחרות של ריפוי פצע.
מחקרים מראים, שכ-40-50% מהפצעים שטופלו ע"י רימות כאלטרנטיבה האחרונה לפני קטיעה החלימו, והגפיים ניצלו.
הרימות קיבלו אישור שיווקי כ"מכשור רפואי" ע"י ה-FDA בינואר 2004, מה שהפך אותם לאורגניזם החי הראשון ששווק בארה"ב.
עלוקות בריפוי פצע
העלוקה, שהייתה בעבר חלק הכרחי בפרקטיקה הרפואית במאה ה-19 וננטשה לטובת התפתחויות רפואיות מדעיות, רואה תחייה בתחום הניתוחים הפלסטיים המשחזרים, בעיקר בהשתלות מיקרו-כירורגיות.
בארה"ב, עלוקות רפואיות הוכרזו כמוצר רפואי ביוני 2004 ע"י ה-FDA, ומשמשות כיום ברחבי העולם ככלי בשתלי עור וניתוח reattachment.
ניתן לייחס את העניין המחודש בעלוקות לשני מנתחים סלובנים שתיארו את השימוש בהן כמונע גודש על שתלי עור בשנת 1960. העלוקות פועלות ע"י יצירת פצע דקירה המדמם במשך שעות, מה שמונע קרישה.
הספרות הרפואית מתארת אינספור מקרים של שימשו בעלוקות להקלת גודש וורידי עקב ניתוח חיבור מחדש או השתלה של אצבעות, אוזניים, פין וכו'.
לעלוקות יש מספר תכונות ההופכות אותן למסוגלות לעזור לרקמות עם הפרעה וורידית. הרוק שלהן מכיל:
· Hirudin, מעכב ישיר של תרומבין
· Hyaluronidase, המעלה את הפיזור המקומי של רוק עלוקות דרך רקמות האדם באזור הפצע, ובעל תכונות אנטיביוטיות
· וזודילטור דמוי היסטמין המעודד דימום מקומי
· חומר אלחוש מקומי
זיהומי Aeromonas hydrophila הם סיבוך מוכר של שימוש בעלוקות לאחר ניתוח, עם היארעות מדווחת הנעה בין 2.4% ל-20%. אנטיביוטיקה פרופילקטית מומלצת לעיתים קרובות. במקרה של התפתחות זיהום, אבחנה מוקדמת וטיפול מיידי באנטיביוטיקה אמפירית הם חיוניים. דאגה נוספת אודות השימוש בעלוקות היא נדידה מאתר הניתוח לתוך הגוף או לפצע עצמו.
בעוד שעלוקות עדיין אינן הבחירה הראשונה של המנתח, שוקלים להשתמש בהן בהשתלה שנכשלה בשל היעדר זרימה וורידית בחולה שקיבל אספירין או נוגדי קרישה אחרים, ועבר ניתוחים חוזרים שבהם וורידים קטנים רבים ניסו להתחבר. מחקרים אקראיים ומבוקרים דרושים על מנת לקבוע את התועלת של שימוש בעלוקות בתיאום עם קריטריונים נסמכי הוכחות.
לידיעה במדסקייפ