טיפול לכיבי רגל סוכרתית, סקירה מתוך ה-LANCET

לאנשים עם סוכרת יש סיכון של 12-25% להתפתחות כיב בכף הרגל במהלך חייהם.  השיעורים הגבוהים של סוכרת באזורים רבים בעולם גורמים לכך שכיבים ברגל הנה בעיית בריאות הולכת וגדלה ברחבי העולם. כיבים גורמים לתחלואה משמעותית, מפריעים לאיכות החיים, גורמים לעלויות גבוהות של טיפול ומהווים את גורם הסיכון החשוב ביותר לכריתת רגליים. לרוע המזל, הטיפול הניתן לכיבים לרוב אינו מספק וכרוך בסיבוכים ובתקופות החלמה ארוכות.  בתקווה לשיפור התוצאות הקיימות, מאמר זה מציג סקירה של החידושים האחרונים בטיפול רפואי וניתוחי לכיבי רגל סוכרתית.

     -מודעה-                            

גורם: הערכת הגורם לכיב מסייעת לרופאים בהחלטה לגבי הטיפול ההולם. רבים מסווגים כיבים בחולי סוכרת ככיבים נוירופתים, איסכמים או נוירואיסכמים, על פי התרומה היחסית של פגיעה עצבית היקפית ומחלה עורקית, שהם סיבוכים ידועים של מחלת הסוכרת. כיבים נוירופתים, השכיחים ביותר, נובעים מנזק לרקמה מעומסים מכניים על רגל ללא תחושה.  תחושה מופחתת פוגעת בתפיסת מגע, לחץ עמוק, טמפרטורה ומיקום מפרק.  בסוכרת אופיינית מחלת כלי דם פריפרית הפוגעת בכלי דם בין הרגל והקרסול.  נזק מכני לרקמות עם פרפוזיה נמוכה גורמת לכיבים איסכמיים.

הפגיעה ברגל המתחילה את היווצרות הכיבים יכולה להיות תוצאה של טראומה (דריכה על חפץ חד) או לחץ מכני חוזר (הליכה יחפה או בנעליים לא מתאימות) או מתמשך (לחץ לא נתפס).  פגיעות חום ונשיכות בעלי חיים וחרקים, בעיקר במדינות מתפתחות, מתרחשות גם הן. תנועת מפרק מוגבלת, טיפול לא נכון ברגל ועיוות רגל, הגורמים ליצירת בליטות גרמיות, תורמים לסיכון להיווצרות כיבים.

סיווג:  הוצעו מספר שיטות סיווג לכיבי רגליים, אולם אין שיטה מקובלת בינלאומית. רוב השיטות מסווגות פצעים ע"פ גודל הכיב (שטחו ועומקו), נוכחות פגיעה בכלי דם ובעצבים וסיבוכים מערכתיים.  [הסיווג על שם Wagner-Meggit מסווג פצעים לששה שלבים ע"פ העומק ומידת הנמק.  שיטת אוניברסיטת טקסס מדרגת פצע ע"פ עומק וע"פ קיום או היעדר זיהום ואיסכמיה.  סיווג  S(AD) SAD מדרג 5 קטגוריות (גודל [שטח, עומק], ספסיס, ארטריופתיה ודנרבציה) על סקלה של 4 נקודות בין 0 ל- 3.  בדומה, קבוצת עבודה בינלאומית הציעה את סיווג PEDIS, המדרג פצע על בסיס 5 מאפיינים: פרפוזיה (אספקה עורקית), שטח, עומק, זיהום ותחושה.

החברה למחלות זיהומיות של אמריקה פרסמה קווים מנחים ב- 2004 המדרגים פצעים מזוהמים של רגל סוכרתית לקטגוריה קלה (מעורבות מוגבלת של עור ורקמות תת-עוריות), בינונית (יותר נרחב או רקמות יותר עמוקות), וחמורה (סימנים מערכתיים של זיהום או אי יציבות מטבולית).]

פרפוזיה: ע"פ עדויות קיימות, כמעט כל החולים ירוויחו מטיפול להפחתת הסיכון למחלת כלי דם אתרוסקלרוטית.  טיפול זה כולל הפסקת עישון, דיאטה ותרופות לאיזון כולסטרול ו- LDL; טיפול בתרופות נוגדות צימות טסיות ואיזון לחץ דם וערכי סוכר. 

כל חולה סוכרת עם פצע בעור מתחת לברך שלא החלים עם טיפול מתאים במשך שבועיים צריך להיות מופנה בדחיפות להערכת מומחה.  מכיוון שהטיפול בכיבים נוירופתים בעיקרו לא ניתוחי, ההערכה הראשונית צריכה להבדיל חולים עם גורם איסכמי בעיקרו מול גורם נוירופתי.  יש לקבוע את מידת המחלה הנוירופתית או הווסקולרית, כוללת בדיקת תחושה, מישוש דפקים ברגליים, מדידת אינדקס לחץ קרסול- ברכיאלי ankle-brachial pressure) index ) ולחצי בוהן ולרוב ביצוע סונר דופלקס צבעוני. בחולים עם איבוד רקמה בגפה התחתונה בשל איסכמיה יש צורך בהערכה ע"י מנתח כלי דם.

angiography Magnetic resonance או בקיצור MRA או אנגיוגרפיה תוך עורקית יכולה לעזור בתכנון שחזור.

מנתחים כלליים, מנתחי כלי דם, אורתופדים, פלסטיקאים ופודיאטרים מעורבים בטיפול בזיהום חמור, בעיקר כשנמק או אוסטיומיאליטיס מתמידים למרות טיפול אנטיביוטי.  MRI עוזר להבדיל אוסטיוארתרופתיה נוירופתית (Charcot foot) מאוסטיומיאליטיס, חושף את מידת הנמק ובודק אם ניתן להציל רגל פונקציונלית.

המטרה העיקרית של הניתוח הינה להסיר רקמה רכה ועצם מזוהמת ונמקית עד לבסיס בריא שיתמוך ברקמת גרנולציה ויאפשר החלמה. שיטות ניתוחיות מתקדמות כהעברת רקמה חופשית, יכולות לספק תוצאות מצוינות בידיים מנוסות בחולים נבחרים. ניתוח שחזור ותיקון יכול להיות מותווה גם בחולים עם Charcot foot לא יציב.

בחלק מהמקרים, ניתן לנסות החלמה של כיבים איסכמים ונוירואיסכמים לפני רווסקולריזציה.  אולם בחולים סוכרתיים רבים תידרש רווסקולריזציה על מנת להשיג החלמה יציבה בזמן הקצר ביותר. הדרך להשגת ההחלמה תלויה בנוכחות מחלה אאורטואיליאקית, פמורלית-פופליטאלית-קרורלית או שניהם. אנגיוגרפיה, עדיף MRA, תקבע אם חולים עם מחלה אאורטו-איליאקית מועמדים לניתוח אנדווסקולרי. התוצאות לטווח ארוך של אנגיופלסטיה (עם או בלי סטנט) בכלי הדם הגדולים הללו טובה והסיכונים בדרך כלל נמוכים.

ניתוח פתוח – מעקפים אאורטו-פמורלים או אקסילופמורלים – שמורה לחולים ללא אפשרות לניתוח אנדווסקולרי. כיוון שאין בסיס עובדתי מספק, הטיפול במחלה פמורלית-פופליטאלית-קרורלית קשה יותר ושנוי במחלוקת. הדיון מתמקד בשאלה האם קו הטיפול הראשון צריך להיות ניתוחי או אנדווסקולרי.

הטיפול המקובל לחולים עם כיבים איסכמים או נוירואיסכמים הוא מעקף עם רקמה עצמונית, בדרך כלל עם וריד הספנה. אם רקמה כזו אינה זמינה, ניתן להשתמש בגרפטים, אולם הם קשורים בשיעורי חסימה גבוהים יותר ועמידות נמוכה יותר לזיהום. ניתוחי מעקפים בגפה הנם ארוכים וקשים טכנית בחולים עם סיכון גבוה ולא לכל החולים יש גישה לשירותי בריאות שיכולים לספק תוצאות טובות בניתוחים אלו.

מומחים מאמינים כי המחלה הנרחבת בחולים סוכרתיים אינה מאפשרת טיפול ע"י אנגיופלסטיה קונבנציונלית. השימוש בסטנטים, מכשירי אנדארטרקטומיה endarterectomy)) וטכניקות כדוגמת אנגיופלסטיה סובאינטימלית, כולן מבטיחות.  תוצאות מחקר פרוספקטיבי שנערך במשך 5 שנים והשווה מעקף לעומת אנגיופלסטיה באיסכמיה חמורה של הרגל צפויות להתפרסם בסוף 2005. תוצאות אלו יספקו לראשונה עדות מדרגה ראשונה בנוגע לטיפול המיטבי והיעיל לכיבי רגליים בחולי סוכרת.

לעיתים, בעיקר במעשנים או בחולים עם מחלות נוספות, יש צורך בכריתה מיידית של הרגל.  בארצות עניות ובקבוצות מסויימות בארצות עשירות, הסיכון בכריתת רגל גבוה והתוצאות גרועות מלבד במספר מרכזים מומחים. הגידמים מייצגים קבוצה בעלת סיכון גבוה עם פרוגנוזה גרועה בדרך כלל. בנוסף לתחלואה ותמותה ניתוחית, שיקום והתאמת פרוטזות לקויים מעלים את הסיכון לסיבוכים, כגון זיהום עם אורגניזמים עמידים ומחלה טרומבואמבולית. לעומת זאת, אם חולים אלו מקבלים טיפול הולם בזמן מקבוצה מולטידיסיפלינרית המורכבת ממומחי סוכרת, מנתחים, פודיאטרים, אחיות ומומחי הנעלה, שיקום ופרוטזות, התחלואה והתמותה מינימליות, התוצאות גופניות והפסיכולוגיות טובות יותר ועלויות הבריאות והטיפול הסוציאלי מופחתות. יש צורך במחקר שיגדיר את דרכי הטיפול בקטועים, לפני ואחרי הניתוח.

שטח ועומק: מדידות סדרתיות של שטח הפצע עוזרות למדוד את קצב הריפוי וכך את יעילות הטיפול. שטחי פצע יכולים להימדד ישירות במספר דרכים, לדוגמה ע"י רישום בצבע, ע"י צילומים דיגיטלים מכויילים או ע"י מדידה ישירה של אורך ורוחב מקסימלים.  ניתן להיעזר בסונר למדידת נפח פצע. המדד המקובל ביותר במחקרים הוא סגירת או אפיתליאליזציה של הפצע בשלמותו לאחר 20 שבועות טיפול, אולם מקובל גם להשתמש בהפחתה בשטח הפצע ב- 10 ו- 20 שבועות. הסיכוי הגבוה ביותר לריפוי הוא לפצע בקוטר קטן מ- 2 סנטימטר מרובע, שקיים פחות מחודשיים, הנו רדוד יחסית ואינו מזוהם.

זיהום: לא כל הפצעים ברגל סוכרתית מזדהמים, אולם כאשר יש זיהום, יש סכנה לגפה ולעיתים לחיי המטופל. בכל הפצעים הפתוחים ישנה התיישבות של מיקרואורגניזמים ואפילו פתוגנים אלימים כדוגמת סטפילוקוקוס אאוראוס היכול להתיישב במקום  או לזהם. בשל כך, זיהום לא יכול להיות מוגדר מיקרוביולוגית. ההגדרה המקובלת של זיהום הנה נוכחות הפרשות או לפחות 2 סימנים או סימפטומים של דלקת (אודם, חום, רגישות, כאב, נוקשות).  כיוון שנוכחות איסכמיה או נוירופתיה יכולות שתיהן לחקות ולהסתיר ביטויים עיקריים אלו, הוצע כי סימנים כדוגמת שבירות רקמה וריח רע ילמדו על נוכחות דלקת. רוב הזיהומים ברגל סוכרתית אינם גורמים לביטוי מערכתי, כדוגמת חום או לויקוציטוזיס, אולם כאשר סימנים אלו קיימים, הם מלמדים כי הדלקת חמורה.

חולה סוכרתי המופיע עם זיהום ברגל חייב להיות מוערך מיידית ומערכתית. ההערכה חייבת לכלול תשומת לב לרגל ולכלל גופו של החולה. טיפול ראשוני כולל ניקוי הפצע, התרית רקמה נמקית וחיפוש אחר גופים זרים או עצם חשופה. בכיבים מזוהמים יש לקחת חומר לתרבית מהפצע.  ישנה עדיפות לדגימות רקמה על פני משטחים, כיוון שהם מספקים תוצאות יותר רגישות וספציפיות. ניתן להשיג רקמה ע"י גירוד בסיס הכיב עם סקלפל או ע"י ביופסיה מהפצע.  אספירטים של מוגלה או נוזל מהפצע יכולים גם הם לשמש דגימות לתרבית. יש לשלוח את הדגימה לתרביות ארוביות ואנארוביות ולבצע צביעת גרם. דגימות דם לספירת דם, כימיה וסמנים דלקתיים (שקיעת דם ו- CRP) עוזרת להגדיר את חומרת הזיהום.

צילומי רנטגן עוזרים לזהות גופים זרים, גז ברקמות או נוכחות אוסטיומיאליטיס. בדיקות הדמיה מתוחכמות יותר, הטובה בהם MRI,  מגדירות טוב יותר נוכחות או היעדר זיהום בעצם או ברקמות רכות עמוקות. על הרופאים להשתמש במידע הזמין על מנת להחליט על טיפול בקהילה, או במסגרת אשפוז, בשל סיבות רפואיות, אבחנתיות, ניתוחיות או פסיכוסוציאליות.

הפתוגנים החשובים ביותר בזיהומי רגל סוכרתית הם קוקים ארוביים גרם חיוביים, בעיקר סטפילוקוקוס אאוראוס, אולם גם סטרפטוקוקים בטא-המוליטים (בעיקר מקבוצה B) וסטפילוקוקים שליליים לקואגולאז. הקוקים הגרם חיוביים גורמים לעיתים קרובות לזיהומים מונומיקרוביאליים, אולם לחולים עם כיבים כרוניים, או אלו שטופלו לאחרונה באנטיביוטיקה, יש לעיתים קרובות תערובת פולימקרוביאלית של בצילים ארוביים גרם שליליים עם קוקים גרם חיוביים. אנארובים אובליגטורים הם לעיתים רחוקות הפתוגנים היחידים בזיהומים אלו, אולם הם יכולים לתרום לזיהומים מעורבים, בעיקר בחולים עם איסכמיה או נמק.  חלק מהאורגניזמים, כמו פסודומונס אארוגינוזה ואנטרוקוקים, לעיתים קרובות מייצגים מתיישבים (colonisers) ולא מזהמים ואינם דורשים טיפול אנטיביוטי.

טיפול אנטיביוטי מקומי לעיתים קרובות יעיל לכיבים עם זיהום קל, אולם מעט מחקרים לגישה זו קיימים. ישנם חומרים אנטיספטים מקומיים המעכבים את ריפוי הפצע, אולם חבישות המכילות כסף או יוד בטוחות וייתכן גם יעילות. מספר טיפולים אנטיביוטיים הראו יעילות, לרוב בסדרות מקרים או במחקרים לא השוואתיים, אולם לא קיים פרוטוקול מועדף.  מחקר גדול כפול סמיות הראה לאחרונה יעילות שווה ל ertapenem ול- piperacillin/tazobactam  לזיהומים קלים, כאשר 7 או 10 ימי טיפול בדרך כלל מספיקים; בזיהומים בינוניים וחמורים של רקמות רכות יש צורך בשבועיים-שלושה של טיפול. מטרת טיפול אנטיביוטי הנה לרפא את הזיהום, לא את הפצע; טיפול ממושך מגדיל את הסיכון לרעילות של התרופה והתפתחות עמידות לאנטיביוטיקה.  טיפול אנטיביוטי ללא הפחתת העומס המכני מאזור הפצע לרוב לא יסתיים בריפוי הכיב.

למרות שטיפול אנטיביוטי חיוני לטיפול בזיהומי רגל סוכרתית, לרוב דרוש גם טיפול הולם בפצע.  במקרה של זיהומים בינוניים או חמורים, מנתח יצטרך להחליט אם דרוש ניתוח נרחב, כולל רווסקולריזציה עורקית לחולים עם רגל איסכמית. הרופא צריך גם לבחור משטר לטיפול בפצע, לאזן את ערכי הסוכר ולהביא להפחתת הלחץ על הפצע. 

זיהום עצם מתחת לכיב היא בעיה אבחנתית וטיפולית. אוסטיומיאליטיס כנראה קיים אם העצם נראית, או ניתן להרגישה. שקיעת דם מוחשת מעל 70 מרמזת על זיהום עצם, אולם רגישות הבדיקה נמוכה. סימנים בצילום רנטגן קיימים רק לאחר כשבועיים של זיהום בעצם. רוב המיפויים הגרעיניים (מיפוי עצם עם טכנציום או מיפוי לויקוציטים מסומנים) רגישים יותר מצילומי רנטגן, אולם הם יחסית לא ספציפיים ופחות מדויקים מ- MRI. המבחן הטוב ביותר לאוסטיומיאליטיס הוא תרבית והיסטולוגיה של ביופסית עצם. כיוון שתרביות פצע אינן מלמדות באופן אמין על הזיהום בעצם, עדיף להשתמש בדגימה מהתריית העצם או מביופסיה. זיהום עצם כמעט תמיד מתרחש בהמשך ישיר מרקמות רכות ומייצג אוסטיומיאליטיס כרוני.

כותבי המאמר מאמינים כי מצב זה מטופל בצורה הטובה ביותר בכריתת כל העצם הנמקית והמזוהמת, אולם מחקרים רטרוספקטיבים מראים כי טיפול ארוך טווח במשך 4-6 שבועות עם תרופות חודרות עצם כמו פלואורוקווינולונים יכולים לעיתים קרובות לגרום לנסיגת הזיהום.

טיפולים בפצע:  טיפולים חדשים לכיבי רגל סוכרתית שבים ומתפרסמים, אולם יעילותם של מעטים מהם נבחנה ע"י מחקרים מבוקרים או השוואתיים. פיתוחים אחרונים כוללים שימוש בתאי אב ממוח עצם, חבישות לחץ שלילי, תחליפי עור מהונדסים וטיפול בפקטורי גדילה. נראה כי טיפול בחמצן היפרברי מפחית את הסיכון בכריתה נרחבת, אולם לא את זמן הריפוי או את שיעור הכריתות. התריה חוזרת של רקמה נמקית מומלצת באופן נרחב, אולם קיימת מעט עדות המראה כי פעולה זו מזרזת החלמה. נראה כי טיפול בעזרת רימות יעיל להתריה ולזירוז ריפוי וייתכן גם בהפחתת השימוש באנטיביוטיקה והסיכון לכריתה.

הפחתת העומס המכני:

הפחתת הלחץ על כיבים צריכה תמיד להיות חלק מתכנית הטיפול. העדות הברורה ביותר לכך שהפחתת העומס מזרזת את ריפוי הכיבים באה ממחקרים על השימוש בגבס מגע מלא בריפוי כיבים נוירופתים לא מזוהמים. כיבים נוירופתים שהראו עמידות לטיפול במשך חודשים או שנים נרפאים תוך 6 שבועות בגבס מגע מלא.

עיוות עצם או רקמות רכות מוביל ללחץ גבוה בכף הרגל, להתכייבות ולכשלון הריפוי. מידת הלחץ בין כף הרגל והקרקע ובין כף הרגל והנעל, אף על פי שעדיין אינה בשימוש קליני נרחב, מראה האם לחולה יש מספיק הפחתה בעומס בזמן ולאחר ריפוי כיב.  לחץ בין כף הרגל והקרקע יכולה לעלות על 1000 קילו פסקל kPa, בעוד לחץ בין גבס מגע מלא ואזור כיב פוטנציאלי קטן מ- 100 קילו פסקל.  כוחות גזירה בכף הרגל כנראה חשובים פתופיזיולוגית, אולם לא ניתן להעריכם בקלות כרגע.

גבס מגע מלא מוצלח כאשר הוא מותאם היטב ומוחלף לפחות פעם בשבוע; חלק מהצלחתו נובע מכך שלא ניתן להסירו בקלות בעוד מכשירי הפחתת לחץ הניתנים להסרה אינם זוכים להיענות גבוהה. כל המכשירים הללו מגבילים את יכולת החולה בפעילויות יומיומיות, כמו רחצה או נהיגה. לרוב הטיפול היחיד הזמין או מקובל על החולה הוא מכשיר הניתן להסרה.

שיטות נוספות להפחתת הלחץ כגון קביים, מנוחה במיטה ושימוש בכסאות גלגלים אינן יעילות להפחתת הלחץ ללא התערבות ישירה ברגל, בשל היענות נמוכה. מספר מכשירים אמבולטורים כגון סדי קיבוע ונעליים מיוחדות, יכולים להפחית לחץ מכף הרגל או לקבע את כף הרגל והקרסול.  לרבים ממכשירים אלו יש סוליות קשיחות (rigid rockered outsoles) היעילים ביותר בהפחתת לחץ בקדמת כף הרגל.  ערך המכשירים תלוי במידת הפחתת הלחץ מהכיב. 

הקלה בעומס מכני חשובה גם לכיבים בחלק האחורי של העקב ובחלק הלטרלי של קדמת ואמצע כף הרגל. כיבים כאלו לעיתים קרובות מתפתחים בחולים נוירופתים בזמן שכיבה במיטה בשל מחלות נלוות, אולם הם ניתנים למניעה בעזרת אמצעי זהירות מתאימים. הפרוגנוזה לכיבים בעקב נגזרת מגודל הכיב וממצב כלי הדם. כיבים יכולים להיגרם גם ממגע בין הנעליים לחלק הדורסלי של אצבעות מעוותות. ניתן להסיר לחץ על כיבים בקצות אצבעות מעוותות בעזרת נעליים שחסרות את החלק נושא המשקל בקדמת הרגל או בעזרת נעליים קשיחות עם מדרסים מותאמים וחלק חתוך באזור הכיב. אולם אם כיבים כאלו חוזרים, יש לשקול טיפול ניתוחי של האצבעות. עבור נגעים בין האצבעות, האצבעות הסמוכות או החופפות צריכות להיות מופרדות.  כיבים בחלק הפלנטרי של העקב מחלימים במשך זמן רב יותר מאשר אלו בחלק הקדמי של כף הרגל בגבס מגע מלא ויכולים להנות מנעליים מיוחדות ללא חלק אחורי.

בכל מקרה, יש להפחית זמנית את רמת הפעילות, מכיוון שפעילות מוגברת, עם עומס מצטבר, יכולה לעכב או למנוע ריפוי פצע.

ניתוח להבראת כיבי רגליים:

התערבויות ניתוחיות יכולות לעזור לרפא כיבי רגליים וכן למנוע את הישנותם, אולם מעט מחקרים אקראיים השוו טיפולים ניתוחיים ולא ניתוחיים. סיבוכי הניתוח בחולים סוכרתיים כוללים כיבים במקומות אחרים, זיהום, ו Charcot foot. קיימות מספר טכניקות ניתוחיות כולל הארכת גיד אכילס וכריתת בליטות גרמיות, המפחיתות לחץ מקומי ואף כריתת כיב וסגירה ראשונית של פצעים, אולם לא קיימים מחקרים מבוקרים המשווים ניתוח וטיפול רפואי בכיבי רגליים.

מניעת הישנות כיב:

מניעת הישנות כיב מהווה אתגר קליני; שיעורי ההישנות נעים בין 30% ב- 12 חודשים ל- 100% ב- 40 חודשים. לאחר ריפוי מושלם, על החולים לחזור באופן הדרגתי לפעילות מלאה ונשיאת משקל, בעזרת הנעלה מתאימה ומדרסים מותאמים, המפחיתים באופן יעיל לחץ ברגל.  מספר מחקרים של נעליים טיפוליות הראו הפחתה בהישנות כיב. 

לא קיימים קווים מנחים להתאמת הנעלה ומעטים מודדים לחצים בכף הרגל באזורי כיב קודמים על מנת להבטיח כי לחצים גבוהים מופחתים ע"י הנעל. 

העדות הקיימת מרמזת כי הנעלה הולמת, חינוך וטיפול סדיר של הרגל (כולל הסרת יבלות) יכולים למנוע הישנות כיבים.

ניתוח עלות-תועלת

יש לראות את עלות הטיפול בכיבי רגל סוכרתית בהקשר של מניעת כריתה. בנוסף, כיב שנרפא משפר את איכות החיים הנמוכה הנגרמת ע"י כיב רגל, בעוד כשלון בריפוי מפחית איכות חיים.   מודלים פרמקואקונומיים חישבו שדרושה תוספת עלות של פחות מ- 25,000 דולר עבור השגת תוספת שנת חיים באיכות חיים תקינה: עלות ל- QUALY(quality adjusted life years) המתקבלת מטיפול מניעתי ברגל. (הערת המערכת: שזה יחס כלכלי-רפואי הנחשב ליעיל ואטרקטיבי. בטיפולים במחלות סרטן למשל, היחס המקביל של עלות ל-QUALY מגיע בדר"כ מעל 50,000 $).

ממצאים מאנליזות אלה מלמדים כי שיטת מניעה תהיה יעילה מבחינה כלכלית/רפואית אם הסיכון לכיב ברגל ולכריתה מופחתים ב- 25%.

עלות-תועלת של טיפול עם תחליפי עור מהונדסים, חמצן היפרברי וגורמי גדילה הוערך בחסכון משוער קטן לעומת הטיפול המקובל.  על פי סקירה שיטתית של טיפולים לריפוי פצע קיימים מעט מדי מחקרים השוואתיים על מנת להסיק מסקנות מוחלטות שיכולות להנחות טיפול.

סיכום ומסקנות:

במאמר תוארו מרכיבי ההערכה והטיפול העוזרים להבטיח ריפוי מוצלח ומהיר של כיבי רגל בחולים סוכרתיים. השימוש בשיטות אלו יפחית את התחלואה הגבוהה ואת הסיכון לסיבוכים הנובעים מכיבים סוכרתיים. עדיין יש מקום לשיפור בסוגי הטכניקות ובביטחון שהרופאים מספקים את הטיפול באיכות הגבוהה ביותר. מרפאות ייחודיות מולטידיספלינריות המשלבות מומחיות של נותני שירות מסוגים רבים, ישפרו את התוצאות עבור חולים סוכרתיים עם כיבי רגל.

למאמר

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים