ע"פ מחקר שפורסם ב-STROKE (אמנם כבר בסוף 2014 אך טרם דווח אצלנו ולאור חשיבותו והאקטואליות שלו מוצג כעת) , הופעה של דימום תוך מוחי (ICH) הקשור לטיפול ב- rivaroxaban (קסרלטו, באייר) מופיע במטופלים שהיו עם מאפיינים המצביעים על סיכון גבוה לדימומים מג'וריים. עם זאת שטף הדם המקומי הפנימי (המטומה) במטופלי ריברוקסבן שחוו ICH היה קטן יחסית, ללא הרחבה של ההמטומה ועם תוצאות תפקודיות וחיוניות עדיפות על פני מטופלים עם ICH תחת טיפול בוורפרין (קומדין) .
ברקע מסבירים החוקרים שעדיין לא הוגדרו המאפיינים הנוירו-רדיולוגיים והתוצאות התפקודיות של מטופלים עם ICH במהלך טיפול בנוגדי קרישה חדשים. באנליזה זו נעשתה השוואה בין ממצאים אלה בין מטופלים בריברוקסבן לוורפרין.
לצורך כך ניתחו החוקרים מידע רטרוספקטיבי אודות 585 מטופלים עוקבים עם ICH שאושפזו בין אפריל 2011 לבין אוקטובר 2013 . מבין אלה, 5 מטופלים (1%) חוו ICH תחת טיפול ריברוקסבן , 56 מטופלים (10%) תחת טיפול בוורפרין והשאר , 524 מטופלים (89%) שהיו ללא טיפול עם נוגדי קרישה. החוקרים התמקדו ב-ICH תחת טיפל בריברוקסבן ווורפרין והשוו את המאפיינים הקלינים, הממצאים הנוירו-רדיולוגיים והתוצאות התפקודיות.
החוקרים מדווחים כי מטופלים בקבוצת הריברוקסבן היו בסיכון מוגבר לדימומים מג'וריים בגלל אחד מגורמי הסיכון הבאים: יתר לחץ דם, הפרעות בתפקודי כליה/כבד, שבץ, היסטוריה של דימומים או רגישות, רמות INR לא יציבות, קשישים, שימוש מקביל בסמים/אלכוהול, עם ציון כולל ((HAS-BLED של 3 ומעלה, ושיעורים גבוהים יותר עם היסטוריה של ICH . מעבר לכך, זוהה ריבוי של דימומים מוחיים זעירים (מעל 4) ביתר תכיפות בקבוצת מטופלי ריברוקסבן מאשר בקבוצת הוורפרין (80% לעומת 29% ,P=0.04) . ייתכן וה-ICH נגרם עקב היסטוריה של דימומים מוחיים זעירים או שריברוקסבאן גרם לדימומים מוחיים קטנים. מאחר שהמידע הוא רטרוספקטיבי קשה לתזמן את הגורם והסיבה.
החוקרים מציינים עוד שנפח ההמטומה בקבוצת הריברוקסבן היה באופן ניכר קטן יותר בהשוואה לוורפרין (חציון 4 לעומת 11 מ''ל, P=0.03) . אף מטופל בקבוצת הריברוקסבן לא חווה הרחבה של ההמטומה או צורך בטיפול ניתוחי. קבוצת הריברוקסבן הדגימה גם ציון נמוך יותר לפי מדד רנקין בעת השיחרור בהשוואה לוורפרין, וההבדל בין ציון מתואם לפי סולם רנקין לפני האישפוז ובשיחרור היה קטן יותר בקבוצת הריברוקסבן מאשר בקבוצת הוורפרין (חציון 1 לעומת 3, P=0.047) . כמו כן, לא היו מקרי מוות בקבוצת הריברוקסבן במהלך האישפוז, לעומת 10 מקרים (18%) בקבוצת הוורפרין.
החוקרים מסכמים כי המטופלים שחוו ICH תחת טיפול בריברוקסבן היו עם מאפיינים קודמים המצביעים על סיכון מוגבר לדימומים מג'וריים כמו HASBLED של 3 ומעלה, ICH קודם או דימומים מוחיים זעירים. עם זאת, החוקרים מדגישים כי ההמטומה בקרב מטופלים אלה הייתה קטנה יחסית, ללא הרחבות, ועם תוצאות תפקודיות וחיוניות עדיפות על המטופלים שחוו ICH בקבוצת הוורפרין.