בחולים עם מחלת צליאק שכיחות גבוהה כמעט כפליים של שברי עצמות, כך עולה מתוצאות סקירה חדשה, שפורסמו בכתב העת Journal of Clinical Endocrinology and Metabolism.
במסגרת הסקירה הנוכחית, החוקרים בחנו את הנתונים מ-16 מחקרים שערכו השוואה של שיעורי ההיארעות של שברי עצמות בחולים עם מחלת צליאק ומשתתפים ללא אבחנה של מחלת צליאק. במחקרים שבחנו את הנתונים בנקודת זמן אחת, בחולים עם מחלת צליאק תועדה שכיחות גבוהה כפליים של שברי עצמות בעבר.
במחקרים שעקבו אחר המשתתפים לאורך זמן, באלו עם אבחנה של מחלת צליאק בתחילת הדרך תועדה עליה של 30% בסיכון לשברי עצמות ועליה של 69% בסיכון לשברי ירך, בהשוואה לאלו ללא מחלת צליאק.
רק שני מחקרים בחנו שברי עצמות במשתתפים עם מחלת צליאק לא-מאובחנת – אך עם עדות לנוגדנים ספציפיים למחלת צליאק בבדיקות דם – ולא היה ברור אם קיים קשר בין המחלה ובין שברים בעצמות.
מאחר והמחלה משפיעה על ספיגת חומרי תזונה במעי הדק, היא עלולה להוביל להפרעה בספיגה של וויטמין D וסידן, או לדלקת כרונית במערכת העיכול, העשויים לפגוע בבניית עצם. הסברים אפשריים נוספים לקשר בין שברי עצמוצ ובין מחלת צליאק כוללים שינויים הורמונאליים או דיאטה דלת-גלוטן, שלעיתים קרובות דלה במינראלים.
לאור הממצאים, החוקרים ממליצים להשלים בדיקות סקירה של כל חולה עם אבחנה חדשה של מחלת צליאק וכן בדיקת צפיפות עצמות שגרתית. עם זאת, הם קוראים להשלים מחקרים נוספים בנושא במטרה לקבוע אם הסיכון דומה עם מחלת צליאק לא-מאובחנת.
J Clin Endocrinol Metab 2014
לידיעה במדסקייפ