מאת ד"ר עמית עקירוב
מתוצאות מחקר חדש שפורסם במהדורת מאי של Arthritis Care & Research עולה קשר בין השמנת-יתר ובין סיכון מוגבר לפיברומיאלגיה. גורמי סיכון בלתי-תלויים להתפתחות פיברומיאלגיה במחקר כללו את דרגת הפעילות הגופנית בשעות הפנאי ומדדי BMI (Body Mass Index).
לדברי החוקרים, בקרב נשים שדיווחו על פעילות גופנית בתדירות של 4 פעמים בשבוע, תועדה ירידה של 29% בסיכון לפיברומיאלגיה, בהשוואה לנשים לא-פעילות. תוצאות דומות עלו מסקירה של סיכום המדדים ששילב מידע אודות תדירות, משך ועצימות הפעילות הגופנית; בקרב נשים עם דרגת הפעילות הגופנית הגבוהה ביותר נרשמה ירידה קלה בסיכון בהשוואה לנשים לא-פעילות.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לקבוע אם קיים קשר בין רמת הפעילות הגופנית בשעות הפנאי ובין הסיכון העתידי לפיברומיאלגיה, ואם עודף-משקל או השמנת-יתר הינם גורמי סיכון בלתי-תלויים להתפתחות פיברומיאלגיה בעתיד. הנתונים נאספו ממחקר HUNT Study 1 (Nort-Trondelag Health) בין 1984 ו-1986 וממחקר HUNT 2 בין השנים 1995-1997.
מבין 15,990 נשים עבורם היה מידע זמין בשני הסקרים, ושללו פיברומיאלגיה או מגבלה גופנית בתקופת מחקר HUNT 1, 380 אובחנו בהמשך עם פיברומיאלגיה במהלך 11 השנים בין מחקר HUNT 1 ו-HUNT 2.
בקרב נשים שדיווחו על דרגת הפעילות הגופנית הגבוהה ביותר תועד סיכון יחסי של 0.77 להתפתחות פיברומיאלגיה, וזוהה קשר מנה-תגובה חלש בין דרגת הפעילות הגופנית ובין הסיכון לפיברומיאלגיה (p=0.13). בהשוואה לנשים במשקל-תקין, בקרב נשים בעלות עודף-משקל או השמנת-יתר תועדה עליה של 60% ו-70%, בהתאמה, בסיכון לפיברומיאלגיה. BMI הינו גורם סיכון בלתי תלוי לפיברומיאלגיה (p<0.001).
בהשוואה לנשים במשקל-תקין שעסקו בפעילות גופנית לפחות שעה בשבוע, בקרב נשים בעלות עודף משקל או השמנת-יתר, עם דרגת פעילות גופנית דומה, תועדה עלייה של 72% בסיכון לפיברומיאלגיה, בעוד שבקרב נשים בעלות עודף-משקל או השמנת-יתר שעסקו בפעילות גופנית פחות משעה בשבוע, או לא היו פעילות גופנית, הסיכון לפיברומיאלגיה היה יותר מכפול.
החוקרים מציינים כי להשמנת-יתר ופיברומיאלגיה גורמים אתיולוגיים משותפים, דוגמת ציטוקינים פרו-דלקתיים, הפרעה בבקרת ציר היפותלמוס-היפופיזה-אדרנל, טונוס סימפתטי מוגבר ותגובתיות סימפתטית ירודה.
ממצאים אלו, בשילוב עם המחקר הנוכחי, מצביעים על כך שפעילות גופנית קבועה, ולכן כושר גופני טוב יותר, עשויים להגן מפני תסמינים מוסקולוסקלטליים המובילים בסופו של דבר להתפתחות פיברומיאלגיה.
מגבלות המחקר כוללות איבוד חלק מהנשים במהלך המעקב בין HUNT 1 ו-HUNT 2, אפשרות להטיית סיווג הפעילות הגופנית בשעות הפנאי, וחוסר אפשרות לקבוע את החשיבות היחסית של סוגים שונים של פעילות גופנית.
מהמחקר עולה כי ערכי BMI גבוהים הינם גורם סיכון בולט ובלתי-תלוי להתפתחות פיברומיאלגיה בעתיד. יתרה מזאת, הסיכון היחסי הגבוה להשפעה משולבת של עודף-משקל/השמנת-יתר וחוסר פעילות גופנית, בהשוואה לעודף-משקל/השמנת-יתר בלבד, מצביע על חסרון נוסף של עודף משקל בנשים שאינן עוסקות בפעילות גופנית.
Arthr Care Res. 2010;62:611-617
לידיעה במדסקייפ