מאת מערכת אי-מד
מאמר מערכת חדש שפורסם החודש ב-Lancet Diabetes & Endocrinology ע"י ד"ר אלן גארבר, הנשיא לשעבר של החברה האמריקאית לאנדוקרינולוגיה קלינית, סוקר את המחקרים האחרונים שבוצעו עם התרופות ממשפחת האגוניסטים לרצפטור של GLP-1 ומראה כי התפישה לפיה מתן של פחות זריקות תשפר היענות ותתורגם לאיזון גליקמי טוב יותר אינה באה לידי ביטוי בתוצאות הקליניות.
למעשה, במחקר שלב III , ה-HARMONY-7 study , נמצא שהטיפול ב-GLP-1 הניתן אחת לשבוע, ה-albiglutide , היה יעיל פחות מבחינה גליקמית בהשוואה ל- liraglutide (ויקטוזה, נובו נורדיסק) בחולי סוכרת סוג 2. האלביגלוטייד הפחית רמות המוגלובין A1C בתקופה של 32 שבועות ב-0.78% בהשוואה ל-0.99% בלירגלוטייד, פער של 0.21% שהיה עם P=0.08 עבור חוסר נחיתות (כלומר, הלירגלוטייד נמצא כעדיף).
תוצאות אלה מצטרפות לאלה שהתקבלו ממחקר ה-DURATION-6 אשר הראו שליטה גליקמית עדיפה של לירגלוטייד בהשוואה ל-exenatide חד שבועי (ביידוריין, אסטרה-זנקה).
גארבר מציין שהתוצאות היו לא צפויות לכאורה שכן הערכת החוקרים הייתה שתרופות ארוכות טווח צריכות להשיג רמת היענות גבוהה יותר לתקופה ארוכה יותר, מאשר תרופות הניתנות פעם ביום.
הוא מוסיף כי מפתחי התרופות מנסים באופן עקבי להאריך את משך מחצית החיים של האגוניסטים של GLP-1 במטרה להאריך את משך הזמן בין מתן הטיפולים. זה החל מאקסנטייד פעמיים ביום (שכזכור הושק ב-2005), ללירגלוטייד פעם ביום, ולאחר מכן לאקסנטייד פעם בשבוע, וכעת יש ניסיונות לפורמלציה לאחת לחודש.
הגישה הזו כידוע קיימת גם במשפחות תרופות אנדוקרינולוגיות אחרות כמו ביספוספונטים ואינסולין.
הנחת היסוד לפיתוח האגוניסט לרצפטור של ה-GLP-1 הייתה כאמור שמתן חד שבועי יסייע למטופלים להתמיד בטיפול, מציין גארבר אך מסייג שגישה זו נותרה ללא הוכחה לגבי אלביקלוטייד ואקסנטייד.
במאמר מנסה גארבר להסביר את המימצאים הסותרים לתפישה זו. להערכתו ייתכן שהיו טעויות שיטתיות בהערכות המינון שניתנו בתרופות השבועיות. ייתכן שחלק מהרופאים נתנו מינון נמוך מידי במטרה להפחית הסיכון לתופעות לוואי כמו ריאקציות עור, אשר נפוצות בעיקר באקסנטייד החד שבועי. (בעוד שבאקסנטייד דו יומי השכיחות של תופעות לוואי גסטרואינטנסיאליות הייתה גבוהה יותר בהשוואה ללירגלוטייד).
גארבר מציין במאמר כי בסה"כ הקבלה של תרופות ה-GLP-1 הזמינים כיום היא גבוהה למדי (להערכתו היענות טובה יותר מאשר של אינסולין). להערכתו , זו תוצאה של הסיכון הנמוך להיפוגליקמיה, פוטנציאל הירידה במשקל, והסבילות הגבוהה למחטים המתכלים הקטנים שבהם נעשה שימוש.
הוא מעלה את השאלה אם מטופל הנמצא כבר תחת טיפול ב-GLP-1 יומי ייטה להישאר תחת אותו הטיפול או יהיה מעוניין לנסות טיפול חדש ?
לדעתו , ייתכן שמחקרים עתידיים שיבחנו את הגישה של ביצוע טיטרציות של מינוני GLP-1 ארוכי טווח עשויים לסייע בהוכחת היעילות של GLP-1 ארוכי טווח בהשגת איזון גליקמי דומה לזה המושג באמצעות אנטגוניסטים של GLP-1 הניתנים פעם ביום.
The Lancet Diabetes & Endocrinology, Early Online Publication, 6 February 2014