מאת מערכת אי-מד
סקירת של תוצאות מחקרים כלכליים-רפואיים המתפרסמת לאחרונה ב-Int J Gen Med. מצביע על כך שטיפול במיגרנה באמצעות Eletriptan (רילרט, פייזר) במינון 40 מ"ג הוא עם יחס עלות/תועלת אטרקטיבי, על אף העובדה שקיימות כבר תרופות גנריות למיגרנה בשוק.
ברקע מסבירים החוקרים כי מיגרנה היא הפרעה נפוצה, כרונית אשר עלולה לגרום למגבלות תפקודיות. אלטריפטאן , הוא אגוניסט סלקטיבי של הרצפטור לסרטונין 5-הידרוקסיטריפטאמין (( B/D (5-HT1B/1D) , והוא בעל אפקטיביות קלינית כטיפול במיגרנות בינוניות עד חמורות.
מטרת סקירת הספרות הייתה לסכם את המידע הקיים על יחסי העלות/תועלת של אלטריפטאן , בהשוואה לטריפטאנים אחרים. המאמרים שנכללו בסקירה היו אלה שעמדו בתנאי ההכללה הבאים : 1. כוללים מידע פרמקואקונומי על המינונים של אלטריפטאן הנמצאים בשוק 2. כולל מידע של לפחות טריפטאן נוסף 3. מאמרים באנגלית.
חיפוש במדליין הוביל למציאת 8 מאמרים מהאיחוד האירופאי ו-3 מארה"ב. 7 מהמחקרים בחנו את העלות/תועלת של אלטריפטאן בהשוואה לטריפטאנים אחרים, ומחקר נוסף בחן עלות מערכת הבריאות של אלטריפטאן 40 מ"ג מול סומאטריפטאן 100 מ"ג.
אלטריפטאן 40 מ"ג היה בין קבוצת הטריפטאנים כולל, ריזהטריפטאן 10 מ"ג (ריזלט, MSD ) ואלמוטריפטאן 12.5 מ"ג שהדגימו את יחסי העלות תועלת הטובים ביותר.
התוצאה נשמרה לאורך כל ההגדרות של יעילות (חופש מכאב לאחר שעתיים, חופש לאורך זמן מכאב, חופש לאורך זמן מכאב ללא תופעות לוואי), וכן גם במודלים שבהם נבחנה גם יעילות הוספת מנת טיפול ושימוש בתרופות "הצלה" נוספות, ניהול של תופעות לוואי ואיבוד שעות עבודה , וזאת בנוסף לעלויות רכישה של התרופות.
מידע השוואתי "ראש בראש" בין טריפטאנים שונים היה מוגבל. מרבית המחקרים הפרמקואקונומיים עשו שימוש באותם נתוני יעילות ו'או סבילות, ועלויות לא ישירות כמעט ולא נכללו במודלים, למרות העובדה שניתן לייחס את מרבית העלויות עבור כל מטופל לעלויות לא ישירות (כלומר אובדן ימי עבודה, פגיעה ביכולת ייצרנית וכד').
החוקרים מסכמים כי למרות ששוק הטריפטאנים נשלט כעת ע"י תרופות גנריות, נראה שאלטריפטאן 40 מ"ג הוא בין הטיפולים הטריפטאנים הפומיים האפקטיביים ביותר מבחינה קלינית ומבחינה כלכלית-רפואית במיגרנה אקוטית. החוקרים מסבירים שהאפקטיביות והיעילות המוגברים של אלטריפטאן נובעים מפחות צורך לטיפולים נוספים במיגרנה ו/או בצורך להחליף הטיפול לטריפטאנים אחרים.
Int J Gen Med. 2015 Jan 12;8:27-36.