בדיקנט של המרכז הרפואי בית ישראל בארה"ב מתקיימים דיונים קלינים פתוחים לרופאים ומטופלים. נציג דיון בו נדונה אשה בת 55 עם אוסטאופניה.
ד"ר ריינולד: הכרתי את גב' ק' בשנת 2000 כאשה בריאה, בת 50 שהחלה טיפול הורמונלי כשנה קודם לכן לצורך קידום בריאותה. רופאה שלח אותה לבדיקת צפיפות העצם. ה- T score שלה היה מינוס 1.4 בעמוד השדרה, ומינוס 0.6 בירך. היא המשיכה ליטול טיפול הורמונלי משולב עד 2001, כשבמהלך שיעור יוגה חשה אבדן פתאומי בשיווי המשקל בעמידה על רגל אחת. בבדיקה התגלתה אטקסיה שמאלית קלה ו- MRI של המח הדגים אוטמים קטנים מרובים. ברור נוסף הדגים ASD קטן ורמה גבוהה של נוגדנים לקרדיוליפין. הטיפול ההורמונלי הופסק והוחל במתן קומדין. בדיקה נוירולוגית לאחר טיפול פיזיותרפי היתה תקינה למרות המשך תלונות סובייקטיביות.
ב- 2003 ושוב ב- 2005 בוצעו בדיקות צפיפות עצם חוזרות שהדגימו ירידה ב- T score של סך הירך עד למינוס 1.0, בצואר הירך עד מינוס 1.9 ובעמוד השדרה עד למינוס 2.3.
גב' ק' מנהלת אורח חיים פעיל ומשחקת גולף במהלך הקיץ. בתקופת החורף היא פחות פעילה, אך מטיילת עם הכלב. נוטלת סידן ומולטיויטמינים ובערב שותה כוס יין או בירה. היא אינה מעשנת סיגריות או סמים. אימה סבלה משבר בשורש כף ידה בגיל 60 בערך, והחלה לקבל אלנדרונאט לאחר בדיקת צפיפות עצם באמצע שנות ה- 80 שלה.
בעברה, סבלה גב' ק. מארוע בודד של אבני כליה, ארועים חוזרים של ורטיגו תנוחתי ומדי פעם כאבים סיאטים קלים בעקבות פריצת דיסק L3-4. בגיל 40 היא שברה אצבע במהלך משחק כדורסל. תרופותיה הקבועות – קומדין, סידן וויטמין D.
בבדיקה פיזיקלית – BMI 20.1 בדיקה נוירולוגית מקיפה כולל תפקודים צרבלרים והליכת טנדם tandem (עקב אחר בהונות) תקינה.
גברת ק' – לפני מספר שנים הבחנתי בהפרעה קלה בשיווי המשקל ובעקבות זאת הסתבר שעברתי מספר אוטמים מוחיים קלים. בבדיקת צפיפות העצם האחרונה שלי נמצאה אוסטאופניה במספר אתרים. מכיון שאני מקפידה לבצע תרגילים נושאי משקל ונוטלת סידן, קיויתי שהתוצאות לא ישתנו והתאכזבתי. הבנתי שזה לא כל כך בשליטתי כפי שחשבתי.
זה די מדאיג לדעת שיש לי סיכוי גבוה יחסית להפגע במקרה של נפילה. אני מקווה שהגוף שלי ישאר מספיק בריא וגמיש להמשיך לשחק גולף עד שאהיה "עם רגל אחת בקבר" מכיון שגולף עבורי הינו מדד ליכולת שלי לעשות דברים נוספים בחיים.
אוסטאופניה מדאיגה אותי במובן הרחב: ככל שאזדקן עוד דברים עלולים לצוץ. איני אוהבת ליטול תרופות ומפריע לי להיות "בת ערובה" של הקומדין. הויטמינים הם אופציונלים.
אוסטאופניה היא מילה נחמדה שנמצאת אי שם בין "טוב" ובין "לא היית רוצה להיות שם". מה שאיני יודעת, הוא מה הסיכוי להתקדם לאוסטאופורוזיס וכיצד למתן התקדמות זו.
שאלות לד"ר קומינגס
כיצד מגדירים אוסטאופניה? האם זו מחלה? מהם גורמי הסיכון לשברים? מה הסיכון לשבר אצל גב' ק.? אילו טיפולים רשומים לאוסטאופניה? כיצד ישפיעו על הסיכון שלה לשבר? מהן ההשפעות הפסיכולוגיות האפשריות של אבחנת אוסטאופניה ומה אפשר להציע לגב' ק.?
BMD והגדרת אוסטאופניה
צפיפות העצם נמצאת במתאם גבוה עם חוזק העצם ומחקרים פרוספקטיבים של נשים וגברים הדגימו אסוציאציה חזקה בין BMD והסיכון לשברים, בעיקר בירך. לקשר בין ירידת ה- BMD והגברת הסיכון לשברים, אין סף ביולוגי טבעי ועל כן הגדרת BMD נורמלי הינה בהכרח שרירותית.
אוסטאופניה אינה מחלה, לפני תקופת הדנסיטומטריה, המילה שימשה רנטגנולוגים בתאור עצמות שנראו שקופות יחסית לעצמות תקינות ואוסטאופורוזיס הוגדרה בהופעת שברים בחוליות. השימוש הנרחב בדנסיטומטריה שינה את המונחים. בשנת 1993 נפגשה קבוצת עבודה מטעם ה- WHO לצורך קביעת אבחנה עקבית של אוסטאופורוזיס בבדיקות צפיפות העצם.
שימוש, כמקובל, בסטיה של 2 סטיות תקן מהממוצע של נשים צעירות, כגבול התקין, הביא לשכיחות גבוהה ביותר (45%) של אוסטאופורוזיס בנשים מגיל 50 בארצות הברית. קביעת הגבול ל- 3 סטיות תקן מתחת לממוצע הביא לשכיחות נמוכה מאוד וללא קשר לסיכון לשברים בנשים פוסטמנופאוזליות, ועל כן החלט, להתפשר על 2.5 סטיות תקן שהביא לשכיחות אוסטאופורוזיס של הירך של 17% בנשים מגיל 50. דבר זה התאים להערכה המקובלת (15%) של סיכון לשבר בצואר הירך במהלך החיים לנשים מגיל 50 בארה"ב.
הקבוצה הוסיפה את המונח אוסטאופניה כדי להדגיש שלנשים רבות שאינן עונות על הקריטריון של אוסטאופורוזיס, יש צפיפות עצם נמוכה וסיכון מוגבר לשברים. הגבול העליון של אוסטאופניה נקבע לסטיית תקן אחת מתחת לממוצע נשים צעירות, תחת הגדרה זו כמחצית הנשים הפוסטמנופאוזליות הלבנות בארה"ב הן אוסטאופניות. לא היתה סיבה ביולוגית או אפידמיולוגית ברורה לקביעה זו. מונחים אלה נועדו לשפר את התקשורת ויכולת ההשוואה בין אוכלוסיות ולא לצורך החלטות רפואיות. בשל חסר במונחים רפואיים, אוסטאופניה ואוסטאופורוזיס אומצו ושולבו בהנחיות קליניות ובדוחות של מכוני דנסיטומריה. קיים מתאם בינוני בלבד בין המדידות באתרים שונים כך שניתן לאבחן אוסטאופורוזיס באתר אחד ולא ובשני. נהוג להתייחס לתוצאה הנמוכה יותר מבין האתרים, דבר המעלה את מספר הנשים המוגדרות כאוסטאופורוטיות או אוסטאופניות, אך לא משפר את הניבוי לשבר בירך או שברים לא חולייתיים, Nonvertebral, מה- T score של צואר הירך. אוסטאוארטריטיס והסתיידות של מפרקי הפאסט (facet joints) גורמים בד"כ לעליה ב- BMD של עמוד השדרה, בעיקר מעל גיל 65, וזה בד"כ לא קורה בצואר הירך.
BMD חולייתי נמוך מזה של צואר הירך עשוי לנבא עלייה בסיכון לשבר חולייתי. במקרים של חוסר התאמה, סביר להתייחס ל- BMD של צואר הירך. במקרה של גב' ק. הייתי מדגיש את ה- BMD של צואר הירך : מינוס 1.9, על מנת להעריך את הסיכון הכללי שלה לשברים ולתת המלצה קלינית.
השפעה פסיכולוגית של אוסטאופניה
במקרים רבים מטופלים שומעים שהם אוסטאופנים, מקבלים זאת כאבחנה ומאמינים שהם חולים. ידיעה זו יכולה לגרום לחרדה מתמשכת. חשוב להדגיש למטופלים שאין להם מחלה ולנצל את הפגישה לייעץ על שינוי אורחות חיים לצורך הורדת הסיכון לשברים.
גורמי סיכון לשברי ירך וחוליות
אוסטאופניה הינה מושג רחב מדי לצורך קביעת סיכון לשבר. BMD הינו רק אחד מגורמי סיכון רבים המשפיעים על הסיכון לשבר. גיל, הינו גורם סיכון עצמאי וחזק לרוב סוגי השברים ללא קשר ל- BMD. ניתן להשתמש בגיל וב- BMD להערכת הסיכון לשברים שונים בנשים.
כמעט מחצית מהגברים מגיל 50 יכולים להיות מאובחנים כאוסטאופנים, אך הסיכון שלהם לשבר לא חולייתי הינו רק כשליש מהסיכון של אשה אוסטאופנית באותו גיל. בדומה, נשים אוסטאופניות שחורות או היספניות הן בעלות סיכון נמוך יותר לשברים יחסית לנשים לבנות עם אותו BMD. גורמי סיכון קלינים נוספים משפרים את הערכת הסיכון לשברים.
בטבלה המצורפת באתר(לחצו כאן לטבלה) , מופיעים גורמי הסיכון והמתאם שלהם לסיכון לשברים בחוליות ובירך. מעבר לגיל ול- BMD, מין, מוצא אתני ושברים קודמים הינם גורמי סיכון משמעותיים לרוב סוגי השברים. חשוב לדעת שאשה שעברה שבר בחולייה, היא בעלת סיכון של פי 4 לפחות, לשבר חולייתי נוסף ללא קשר ל- BMD שלה ולכן כל מי שעבר שבר חולייתי מוגדר כאוסטאופורוטי וזקוק לטיפול תרופתי. שכיחות השברים "השקטים קלינית" בחולייות, כלומר המאובחנים רק באמצעות צילום, עולה עם הגיל ועם הירידה ב- BMD. רוב מכשירי הדנסיטומטריה יכולים גם לשמש לאיתור שברים אלה. הערכה זו יחד עם טיפול בביספוספנטים לנשים עם שבר מוכח רדיוגרפית בחוליה, הינה יעילה מבחינה כלכלית/רפואית ( cost-effective ) בנשים מגיל 60 עם T scores בין מינוס 2.0 למינוס 2.4.
משקל הגוף הינו גורם משמעותי גם ל- BMD נמוך וגם לסיכון לשבר בירך, אך אינו גורם סיכון עצמאי. אם ידוע ה- BMD של האשה, ידיעת משקלה אינו מוסיף דבר לקביעת הסיכון לשבר.
המשקל הנמוך של הגב' ק. מנבא סיכון גבוה לשבר באמצעות ה- BMD הנמוך שלה ולא בפני עצמו. למרות ששבר קודם בבגרות, מכפיל את הסיכון לשבר, לא נראה סביר שהשבר הטראומטי שהיה לגב' ק. באצבעה מגדיל את הסיכון העתידי שלה לשבר. אוטמים מוחיים מעלים את הסיכון לשברים בצואר הירך עקב דלדול עצם מהיר ופגיעה נוירומוסקולרית שעלולה להגביר את הנטיה לנפילות. האוטמים הקטנים שנמצאו אצל גב' ק. עלולים להחמיר את הסיכון שלה ליפול, אך ההחלמה שלה והבדיקה הנוירולוגית התקינה מקטינים סיכון זה, יחסית לאנשים שאושפזו עם אוטם מוחי. בבדיקה פיזיקלית, אשה שלא מסוגלת לקום מכיסא ללא עזרת הזרועות נמצאת בסיכון כפול לשבר ירך, לעומת אשה שקמה ללא עזרת הזרועות.
שתייה של מעל 2 משקאות אלכהולים ליום כמעט ומכפילה את הסיכון לשבר בירך, ואילו שתיה של 1עד 2 משקאות ליום, כמו הגב' ק', נוטה להגדיל את ה- BMD ואולי אף מפחיתה את הסיכון לשבר. קומדין חוסם את הקרבוקסילציה של אוסטאוקלצין שהוא מרכיב גרמי חשוב ויש הטוענים ששימוש ממושך בקומדין עלול להעלות את הסיכון לשבר אך דיעה זו הופרחה ע"י 3 מחקרים פרוספקטיבים גדולים.
מעבר לחישוב הסיכון לשבר, חשוב לזהות גורמי סיכון הניתנים לשינוי: הפסקת עישון מורידה פי 2 את הסיכון לשני סוגי השברים. תיקון הפרעות בראיה, ע"י התאמת משקפיים או ניתוח קטרקט, מוריד בכ- 50% את הסיכון לשברי ירך.
טיפולים
תרגילים נושאי משקל כגון הליכה או גולף, יכולים להעלות את צפיפות העצם ב- 1-2% ולהוריד את הסיכון לנפילות ולשברי הירך. בנוסף הם מורידים תחלואה קרדיווסקולרית ותמותה מכל הגורמים. הכמות, שכיחות וסוג התרגילים, שישפרו את חוזק העצם ויורידו את הסיכון לשברים, לא ידועה.
אצל קשישות עם חסר סידן וויטמין D - תוספת סידן הורידה את הסיכון לשברים שונים, אך לא ברור אם התוספת לנשים בריאות כמו הגב' ק', מועילה. מחקר ה- Women’s Health Initiative הדגים ירידה של 20-30% בשברים ע"י תוספת 1000 מ"ג סידן ו- 400 יחידות ויטמין D רק בנשים מעל גיל 60 שהתמידו בטיפול.
מאידך, התוספות גרמו לאבני כליה ב- 4 מתוך 1000 נשים שטופלו במשך 7 שנים. מטה-אנליזה של מחקרים רנדומלים מדגים שעל מנת לקבל ירידה בסיכון לשברים יש לתת לפחות 700 יחידות של ויטמין D.
טיפול תרופתי
רוב ההנחיות הקליניות ממליצות על טיפול פרמקולוגי לנשים פוסטמנופאוזליות עם שבר בחוליה או T score של מינוס 2.5 או פחות בירך או בחוליות. אין הסכמה לגבי נשים עם BMD גבוה יותר. כל הטיפולים המומלצים ע"י ה- FDA משפרים את ה- BMD ומורידים את הסיכון לשברים חולייתיים בנשים פוסטמנופאוזליות עם אוסטאופורוזיס או BMD נמוך. שברים חולייתיים הינם סיבה משמעותית לנכות, בעיקר לנשים שכבר חוו שבר קודם, אך הגורם העיקרי לנכות הינו שברים לא חולייתיים. רק חלק מהטיפולים לאוסטאופורוזיס הוכחו כמורידים את הסיכון לשברים לא חולייתיים ושברי ירך אצל נשים עם BMD בחוליות או בירך של מינוס 2.5 ופחות, או שחוו שבר חולייתי. אף אחד מהטיפולים המומלצים ע"י ה- FDA פרט לאסטרוגן, לא הוכח כמוריד את הסיכון לשבר לא חולייתי בנשים אוסטאופניות. יש לציין שאלנדרונאט מוריד באופן מובהק את הסיכון לשבר לא חולייתי ושבר ירך בנשים עם T scores של הירך מתחת למינוס 2.5 שלא חוו שבר חולייתי, אך לא אצל נשים עם BMD גבוה יותר. דבר דומה נמצא בטיפול יומי באיבנדרונאט (בונאט בישראל, ניתן רק למניעת שברים בממאירויות) במינון של 2.5 מ"ג ליום שהוריד את הסיכון לשברים לא חולייתיים רק בנשים עם BMD של פחות ממינוס 3.0, ולא השפיע כלל כשה- BMD היה גבוה יותר.
כיום מנסים לפתח מערכות שיזהו נשים אוסטאופניות עם גורמי סיכון נוספים שירוויחו מטיפול פרמקולוגי, אך קודם יש להוכיח שטיפול בביספוספנטים יוריד משמעותית את הסיכון לשבר לא חולייתי בנשים אוסטאופניות עם גורמי סיכון נוספים.
יעילות כנגד תועלת בטיפול תרופתי באוסטאופניה. 5 שנות טיפול בנשים אוסטאופניות פוסטמנופאוזליות יעלה בין 70 ל- 332 אלף דולר לכל תוספת של שנת חיים מתואמת איכות חיים או QALY (ראשי תיבות של life year quality adjusted ), תוצאה שהיא מעל ה- 50 אלף דולר המקובלים, כך שהטיפול אינו נחשב כבעל יעילות כלכלית רפואית מספקת. במקרה של גורמי סיכון נוספים כמו טיפול בקורטיקוסטרואידים (המכפילים את הסיכון), הטיפול כן משתלם ויעיל גם מבחינה כלכלית.
המלצות לגב' ק'
הסיכון של גב' ק. לשברים ע"פ גילה וה- BMD של הירך במשך 5 השנים הבאות הינו כ- 3% לשבר חולייתי שיודגם בצילומי עמוד שדרה, מתוכם רק שליש מורגשים קלינים, ו- 11% לשבר לא חולייתי הכולל רק 1%סיכון לשבר בירך. יתר גורמי הסיכון שלה לא משנים מהותית את פרופיל הסיכון שלה. מעידות ואוטמים מוחיים קטנים בעברה, עלולים להגדיל מעט את הסיכון לשברים לא חוליייתיים, אך מצד שני התרגול הקבוע ושתית היין המתונה שלה, מעט מפחיתים את הסיכון. כמו שצויין קודם לכן, גם השבר באצבע וגם השימוש בקומדין לא אמורים להשפיע על הסיכון שלה. ההמלצה היעילה ביותר עבורה הינה תרגול. גב' ק' משחקת גולף שזה תרגול אידאלי בתנאי שהולכים ולא נוסעים בגולפית. היא נוטלת סידן ומולטיויטמין (המכיל בד"כ 400 יחידות או פחות של ויטמין D). אך כפי שציינו קודם, לא ברור אם יש לכך יתרון באשה בריאה ופעילה בגילה. דיאטה ממוצעת של אשה פוסטמנופאוזלית בארה"ב כוללת כ- 700 מ"ג סידן ליום, כך שצריך תוספת של כ- 500 מ"ג להגיע למינון היומי הרצוי. הורדה במינון הסידן שמקבלת יכולה גם להוריד את הסיכון שלה לאבני כליה. במטאנליזה נמצא שתוספי מזון המכילים ויטמין D מורידים סיכון לנפילות בכ- 2% בנשים קשישות, לא ברור אם זה נכון לנשים בריאות ופעילות כגב' ק'. בכל מקרה, 800 יחידות ויטמין D לא הוכחו כמסוכנים ומהווים המלצה סבירה עבור הגב' ק'.
בין השנים 2000 ו- 2005 ירד ה- BMD שלה ירד מ- T score של מינוס 1.4 למינוס 2.3 בחוליות, וממינוס 0.6 למינוס 1.0 בירך.
יתכן שהפסקת הטיפול ההורמונלי אחראי לירידה הגדולה בחוליות ואם אכן זאת הסיבה, קצב האבדן צריך לרדת. לאחר הפסקת טיפול באסטרוגן יש מספר שנים של דלדול עצם מהיר, בעיקר בחוליות. גם משקל נמוך נמצא בקורלציה עם רמות אסטרדיול נמוכות וגורם לדלדול מהיר ועקבי יותר. הבדלים גדולים יחסית בין שתי בדיקות יכולים להיות קשורים גם לשונות בבדיקה עצמה ולעיתים נראה עליה ב- BMD בבדיקה הבאה. רצוי לבדוק שוב את צפיפות העצם של גב' ק' עוד שנה או שנתיים. אם דלדול העצם ימשך, יש לשקול טיפול תרופתי.
עיקר הסיכון של גב' ק' הינו לשבר לא וורטברלי, ואסטרוגן הינו התרופה היחידה שהוכחה כמורידה את הסיכון באוסטאופניה, אך אסורה עליה בשל העליה בסיכון לאוטם מוחי.
ניתן לשקול ביספוספנטים ורלוקסיפן, אך אין הוכחה שהם יורידו סיכון זה ומכיון שאינה אוהבת לבלוע תרופות אין חובה להמליץ עליהם. יש לשקול מחדש את ההמלצה במקרה שגורם סיכון משמעותי נוסף יופיע, כגון ירידה במשקל או נפילות חוזרות ויש לבדוק כאמור מחדש את ה- BMD עוד שנה או שנתיים.
טיפולים נוספים
תרופת רבות נוספות נבדקות לאוסאופורוזיס ע"י חברות תרופות וישנם גם מעט מחקרים תזונתיים. ידוע שרמות הומוציסטאין גבוהות מעלות את הסיכון לשברי ירך באופן משמעותי ובמקרים אלה יש לתת תוספים של פולאט וויטמין 12B להורדת רמת ההומוציסטאין. יתכן שזה יוריד את הסיכון לשברים בירך. תזונה עשירה בחלבון מן החי ודלה בפירות ובירקות גורמת לאצידוזיס מטבולית כרונית קלה שעלולה לעודד אבדן עצם. נערכים מחקרים לבדוק אם שיפור מאזן החומצה בסיס מאיט את קצב אבדן העצם.
נספח לכתבה על האוסטיאופניה
שאלות מהקהל
שאלה – למי (נשים וגברים) צריך לבדוק צפיפות עצם?
ד"ר קומינגס – יש קונצנזוס לבדוק נשים מגיל 65 או נשים פוסטמנופאוזליות צעירות יותר עם גורמי סיכון משמעותיים לשברים. לגברים סיכון נמוך בהרבה יחסית לנשים ויש להעריכם בצורה הרבה יותר שמרנית. יש מעט מאוד הנחיות קליניות לגבי גברים. נראה לי שסביר להמליץ בדיקה לגבר מגיל 65 עם גורם סיכון משמעותי כגון שבר קודם.
שאלה - אתה מדבר על חשיבות הערכת הסיכון, כיצד תשקול אוסטאופניה קלה באדם עם גורמי סיכון מרובים? אנחנו רואים במחלקות פנימיות הרבה אנשים בעלי משקל נמוך, נפילות חוזרות, אוטמים מוחיים, אך אוסטאופניה קלה ביותר.
ד"ר קומניגס – אם אוסטאופניה קלה פירושה T score מעל 1.5- לא הייתי ממליץ טיפול, אלא אם כן יש גורמי סיכון משמעותיים כמו אוטם מוחי לאחרונה. כשיודעים את ה- BMD, המשקל כבר לא תורם יותר לניבוי הסיכון לשבר. סביר לשקול טיפול תרופתי במטופלת עם T score בין 1.5- ל- 2.5- אם גילה ועוד גורמי סיכון משמעותיים מנבאים סיכוי גבוה לשבר.
שאלה – המלצת שכל אשה תבצע בדיקת צפיפות עצם החל מגיל 65, האם יש גיל שבו הבדיקה כבר לא קוסט אפקטיבית?
ד"ר קומינגס – הסיכון לשבר בירך מאוד גבוה החל מגיל 80 ובנשים אוסטאופורוטיות הטיפול יכול להוריד משמעותית את הסיכון תוך שנתיים שלוש. נראה שסקר BMD וטיפול באוסטאופורוזיס הינו קוסט אפקטיבי לקשישים בריאים גם מעל גיל 85. אין טעם לבצע בדיקה באשה עם תוחלת החיים קצרה שתמנע ממנה טיפול.
שאלה – מה לגבי סיכונים פוטנציאלים של שימוש ארוך טווח בביספופנטים. האם יש זמן מקסימלי שאחריו תפסיק את הטיפול?
ד"ר קומינגס –דיכוי ארוך טווח של הרימודלינג remodeling של העצם ע"י ביספוספנטים גרם לחששות, בעקבות מחקר ה- FIT ההמשכי (FLEX) נראה שטיפול באלנדרונאט עד ל- 10 שנים הינו בטוח. סביר להמליץ על "חופשה" של 5 שנים למטופלות שקיבלו אלנדרונאט במשך 5 שנים, אך להמשיך טיפול באלו שהן בעלות סיכון גבוה לשבר חולייתי כגון נשים שחוו שבר כזה.
שאלה – מתי כדאי לבצע בדיקת צפיפות עצם נוספת לאחר הפסקת האלנדרונאט?
ד"ר קומינגס – רופאים ממליצים על בדיקה פעם בשנתיים, תכיפות זאת גם מכוסה ע"י חברות הביטוח. הפרש הזמנים צריך להתבסס על צפיפות העצם העכשוית, הסיכוי לשינוי והמידה שהטיפול ישנה. אם אשה פוסטמנופאוזלית מאבדת BMD בקצב כפול מהממוצע יחלפו כ- 10 שנים לירידת ה- BMD של צואר הירך ביחידת T score אחת, כך שאם הטיפול יומלץ כשה- T score הינו 2.5- , הגיוני להמליץ למטופלת ללא גורמי סיכון נוספים ו- T score של 1.5- לבצע בדיקה חוזרת לאחר 5 עד 10 שנים.
למאמר
מדיין – ד"ר Steven R. Cummings
CLINICAL CROSSROADS - A 55-Year-Old Woman With Osteopenia
לשאלת ההשתלמות