בכתב בעת JAMA מתפרסמות תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי בחולים עם תלות באלכוהול ותסמונת דחק בתר-חבלתית, טיפול ב- Naltrexon הוביל לירידה בשיעור ימי שתייה. טיפול בחשיפה ממושכת לא לווה בהחמרת הפרעת שימוש באלכוהול.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי מחקרים קודמים מצאו כי תלות באלכוהול בשילוב עם תסמונת דחק בתר-חבלתית מלווה בעמידות לטיפול. בנוסף, קיים חשש כי חשיפה ממושכת לטיפול בתסמונת דחק בתר-חבלתית תוביל להחמרת השימוש באלכוהול.
במסגרת המחקר הנוכחי ביקשו החוקרים להשוות את היעילות של טיפולים מבוססי-ראיות לתלות באלכוהול (Naltrexon) בשילוב עם טיפול מבוסס-עדויות לתסמונת דחק בתר-חבלתית (טיפול בחשיפה ממושכת), השילוב של השניים וטיפול תומך.
החוקרים ערכו מחקר קליני אקראי, חד-סמיות, שכלל 165 משתתפים עם תסמונת דחק בתר חבלתית ותלות באלכוהול. ההרשמה למחקר החלה ב-8 בפברואר, 2001, והסתיימה ב-25 ביוני, 2009.
המשתתפים חולקו באקראי לטיפול בחשיפה ממושכת עם Naltrexon (100 מ"ג ליום), לטיפול בחשיפה ממושכת עם פלסבו ולייעוץ תומך עם Naltrexon (100 מ"ג ליום) או ייעוץ תומך עם פלסבו. טיפול בחשיפה ממושכת כלל 12 מפגשים שבועיים בני 90 דקות, ולאחריהם 6 מפגשים דו-שבועיים. כל המשתתפים קיבלו ייעוץ תומך.
במשתתפים בכל ארבע קבוצות הטיפול תועדה ירידה בשיעור ימי שתיית אלכוהול (הבדל ממוצע של 63.9%-) עם טיפול בחשיפה ממושכת ופלסבו; 69.9%- עם ייעוץ תומך ו- Naltrexon ו-61.0%- עם ייעוץ תומך ופלסבו. עם זאת, באלו שטופלו ב- Naltrexon תועד שיעור נמוך יותר של ימי שתייה, בהשוואה לאלו שטופלו בפלסבו. החוקרים גם זיהו ירידה בתסמיני תסמונת דחק בתר-חבלתית בכל ארבע הקבוצות, כאשר המשתתפים בכל ארבע קבוצות המחקר, אך ההשפעה המרכזית של טיפול בחשיפה ממושכת לא הייתה מובהקת סטטיסטית.
שישה חודשים לאחר תום הטיפול, במשתתפים בכל ארבע הקבוצות נרשמה עליה באחוז ימי השתייה. עם זאת, עם טיפול בחשיפה ממושכת ו- Naltrexon תועדה העליה הקטנה ביותר.
החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים עם תלות באלכוהול ותסמונת דחק בתר-חבלתית, טיפול ב- Naltrexon הביא לירידה במספר ימי השתייה, כאשר טיפול בחשיפה ממושכת לא לווה בהחמרת הפרעת השימוש באלכוהול.
JAMA. 2013;310(5):488-495