במאמר שפורסם בכתב העת Diabetes Care מדווחים חוקרים על ממצאי מחקר חדש, מהם עולה כי טיפול בטסטוסטרון בגברים עם סוכרת מסוג 2 והיפוגונאדיזם מרכזי מביא לעליה ברגישות לאינסולין, עליה במסת הגוף הרזה וירידה בשומן תת-עורי.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי שליש מהגברים עם סוכרת מסוג 2 סובלים מהיפוגונאדיזם מרכזי. כעת הם ערכו מחקר אקראי ומבוקר-פלסבו להערכת ההשפעה של טיפול בטסטוסטרון על העמידות לאינסולין בגברים עם סוכרת מסוג 2.
מדגם המחקר כלל 94 גברים עם סוכרת מסוג 2, שגויסו למחקר; 50 גברים היו עם תפקוד תקין של הגונאדות, בעוד ש-44 סבלו מהיפוגונאדיזם מרכזי. רגישות לאינסולין חושבה על-בסיס קצב עירוי גלוקוז במהלך HEIC (Hyperinsulinemic-Euglycemic Clamp). מסת הגוף הרזה ומסת השומן נקבעו על-פי בדיקת DEXA ו-MRI. דגימות שומן תת-עורי שימשו להערכת גנים לאינסולין. גברים עם היפוגונאדיזם מרכזי חולקו באקראי לטיפול תוך-שרירי בטסטוסטרון (250 מ"ג) או פלסבו (1 מ"ל סליין) כל שבועיים למשך 24 שבועות.
בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי מסת השומן התת-עורי והויסארלי הייתה גבוהה יותר , בהשוואה לגברים עם תפקוד גונאדות תקין. קצב עירוי גלוקוז היה נמוך ב-36% בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי ועליה ב-32% לאחר 24 שבועות טיפול בטסטוסטרון, אך בקבוצת הפלסבו לא חל שינוי משמעותי. החוקרים מדווחים על ירידה במסת השומן התת-עורי (3.3- קילוגרמים) ועליה במסת הגוף הרזה (3.4 קילוגרמים) לאחר טיפול בטסטוסטרון, בהשוואה לפלסבו. לא חל שינוי בשומן ויסארלי וכבדי.
הביטוי של גנים במסלול מעבר האותות של אינסולין (IR-β, IRS-1, AKT-2 ו-GLUT4) ברקמת השומן היה נמוך משמעותית בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי ומוגבר עם טיפול בטסטוסטרון. הטיפול בטסטוסטרון הביא גם לירידה משמעותית בריכוז חומצות שומן חופשיות, CRP, Interleukin-1β, TNF-α ולפטין.
לסיכום, בגברים עם היפוגונאדיזם מרכזי וסוכרת מסוג 2, הטיפול בטסטוסטרון מעלה רגישות לאינסולין, משפר מסת גוף רזה ומפחית שומן תת-עורי.
Diabetes Care November 29, 2015