היעילות הרבה של תרופות ביולוגיות כנגד פסוריאזיס בדרגה בינונית-עד-חמורה הובילה חלק מהמומחים להעלות את השאלה אם יש מקום למתן הטיפולים הללו למקרים קלים יותר של המחלה העורית. הנושא זכה להתייחסות בדיון שנערך במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Academy of Dermatology.
בצד המתנגד לגישה זו, פרופ' קנת' גורדון מויסקונסין טען כי לאור העלות הגבוהה של טיפול ביולוגי, הזמינות של טיפולים חלופיים וסוגיות אחרות, יש להתנגד למתן טיפול ביולוגי לחולים עם מחלה קלה. להערכתו, אין סיבה טובה להרחבת ההתוויה למתן טיפול ביולוגי לחולים עם מחלה קלה.
מנגד, ד"ר ריצ'רד לנגלי מנובה סקוטיה בקנדה תמך בהרחבת השימוש בטיפול ביולוגי מאחר ולטענתו חולים עם מחלה קלה עלולים לסבול נפשית בדיוק כמו אלו עם מחלה נרחבת, בפרט כאשר מדובר באזורים קטנים אך רגישים כמו הקרקפת, כפות ידיים או איברי מין. להערכתו, ההחלטה אם להשתמש בטיפול ביולוגי צריכה להתבסס על חומרת הפגיעה באיכות החיים של החולים ולא על הגדרה מלאכותית או מוגבלת של חומרה.
ד"ר גורדון לא התנגד לכך וציין כי השימוש בקריטריון הנוכחי כולל מדד אובייקטיבי כמו גם מחלה באוזרים רגישים וכישלון טיפולים חלופיים. עם זאת, הוא מוטרד מהרחבת ההגדרה של חולים העונים על קריטריון זה במרדף אחר כל נגע קטן של המחלה. להערכתו, חשוב להפעיל שיקול דעת סביר במקרים אלו והעלות מהווה את הסוגיה החשובה ביותר.
עם הצפי להרחבת מכלול אפשרויות הטיפולים הביולוגים והמשך העליה במחירי הטיפולים, ניתן לצפות לאתגר משמעותי בכל הנוגע לשימוש בתרופות אלו בשנים הקרובות מצד הגופים האחראיים לתשלום עבור הטיפולים. חשוב להשתמש בתרופות בחוכמה במטרה להבטיח כי ניתן לתת את הטיפולים לחולים עם מחלה חמורה אשר בהם נדרשים לטיפול. במידה וטיפולים ביולוגיים יינתנו לכלל החולים עם פסוריאזיס, החשש הוא מפני אסון בכל הנוגע להוצאות הרפואיות.
בנוסף, טיפולים מקומיים ופוטותרפיה בבית עשויים להיות יעילים כל עוד החולים מקפידים על ההיענות לטיפול, כמו גם תכשירים סיסטמיים חליפיים, דוגמת Methotrexate ו-Apremilast.
אעפ"י כן, עדיין יש חוסר התאמה משמעותי בין האופן בו החולים רואים את מחלתם ובין ההערכה של הרופאים ואופן הטיפול מצידם במחלה על-בסיס מדדים אובייקטיביים. לעיתים חולים עם מחלה מוגבלת סובלים ממצוקה משמעותית ואינם מקבלי כל טיפול או מקבלים טיפול בקרם בלבד.
אחת הבעיות בכלים המסורתיים לסיווג חומרת המחלה העורית נוגע לכך שאין לרוב התייחסות לחוויות הסובייקטיביות של החולים. כמו כן, אין סטנדרטיזציה עד לנקודה בה רופאי עור, דרמטולוגים, חוקרים והגופים המשלמים לעיתים קרובות אינם מגיעים להסכמה אודות החומרה בחולה נתון.
מתוך כנס ה-AAD VMX
לידיעה במדסקייפ