במחקר הנוכחי השתתפו 142 חולי תלסמיה (Thal), 199 חולים עם אנמיה חרמשית המקבלים עירוי דם (Tx-SCD, n = 199) ו-64 חולי אנמיה חרמשית שאינם מקבלים עירוי (non-Tx-SCD). מטרת המחקר הייתה לתאר את השכיחות של תחלואה ותמותה הקשורים לברזל.
החולים גויסו מ-31 מרכזים בארצות הברית, קנדה או מאנגליה והם היו דומים מבחינת גיל (25+/-11 שנה [ממוצע +/- סטיית תקן]) ומין (52% היו נקבות).
החוקרים מצאו, שנבדקי Tx-SCD אושפזו לעיתים יותר קרובות בהשוואה לחולי Thal או לחולי non-Tx-SCD (P < 0.001). בקרב המאושפזים, חולי Tx-SCD היו יותר עתידים להיות מחוסרי עבודה בהשוואה לחולי Thal (RR-1.6, רווח בר סמך 95% : 1.0-2.5) או לחולי non-Tx-SCD (RR-3.1, רווח בר סמך 95% : 1.3-7.3).
נמצא קשר חיובי בין חומרת העמסת הברזל, שהוערכה על ידי רמת פריטין בסרום, ובין שכיחות האשפוזים (r= 0.20; P = 0.009). במחקר דווח על 23 מקרי תמותה (6 Thal, 17 Tx-SCD) בתקופת מעקב של 23.5 ± 10 חודשים. בתוך קבוצת ה- Tx-SCD, אלו שמתו התחילו לקבל עירוי דם (25.3 מול 12.4 שנים, P < 0.001) וטיפול בקושרי ברזל מאוחר יותר (26.8 מול 14.2 שנים, P = 0.01) בהשוואה לאלה ששרדו. שיעור התמותה הלא מתוקנן בקבוצת Thal היה נמוך יותר (2.2/100 שנות אדם) בהשוואה לזה שבקבוצת Tx-SCD (7.0/100 שנות אדם, RR-0.38, רווח בר סמך 95% : 0.12-0.99). אך לא נמצא הבדל כשגיל בעת המוות נלקח בחשבון.
לסיכום, למרות שיפורים בטיפול, שיעור התמותה בדגימה עכשווית זו של בוגרים המקבלים עירוי דם עם תלסמיה או עם אנמיה חרמשית גדול פי 3 בהשוואה לאוכלוסיית ארצות הברית הכללית. מעקב ארוך טווח של קוהורט ייחודי זה של נבדקים יהיה יעיל בעתיד בהגדרת הקשר של העמסת ברזל כבדה וכרונית לבין תחלואה ותמותה.
Am. J. Hematol., 2007