מאת מערכת אי-מד
מחקר רחב היקף המתפרסם היום ב-LANCET מצביע על יתרון צנוע אך עקבי לטיפול ב- levodopa על פני dopamine וחסמי monoamine oxidase B (ובקיצור MAO-B) כטיפול ראשוני בחולי פרקינסון.
ע"פ תוצאות המחקר שתקופת המעקב החציונית שלו הייתה 3 שנים, מטופלים שהוקצו אקראית לקבלת טיפול בלבודופה הראו ציוני ניידות גבוהים יותר באופן מובהק, בהשוואה לאלו שהוקצו לשתי התרופות האחרות. ההבדל הממוצע בציון הניידות היה 1.8 נקודות (בטווח 0.5-3.0) על בסיס שאלון פרקינסון הכולל 39 סעיפים.
גם המעבר לטיפול אחר , בשל תופעות לוואי, היה נמוך יותר בקבוצת הלבודופה. למעלה מ-20% מהמטופלים בקבוצת הדופמין או חסמי ה-MAO-B הפסיקו את הטיפול בהשוואה ל-2% בלבד בקבוצת הלבודופה (P<0.0001).
החוקרים מציינים שאמנם היתרון של לבודופה הוא קטן אך בעל משמעות קלינית, מכיוון שעלו ספקות ממחקרים קודמים שהצביעו על כך שסיבוכים מוטוריים ודיסקינזה שכיחים יותר תחת לבודופה בשימוש ארוך טווח.
גם מחברי מאמר המערכת מסכימים כי המחקר הדגים שטיפול ראשוני בלבודופה הוא טיפול מתאים עבור מרבית חולי הפרקינסון, אך העלו שאלה האם הנתונים מספיקים לשינוי הגישה הטיפולית המקובלת כיום.
במחקר הנוכחי השתתפו 1,620 מטופלים שאובחנו כחולי פרקינסון אך טרם קיבלו טיפול (90%) , או שקיבלו טיפול לתקופה של פחות מ-6 חודשים.
הגיל הממוצע היה 71 בתחילת המחקר. משך מחלה ממוצע היה 0.6 שנים (בטווח בין 0-3) , עם יותר מ-20% מהמטולים בשלב 2.5 או יותר לפי סולם חומרת הסימפטומים של Hoehn and Yahr .
הממוצע הכולל של PDQ-39 היה כ-31.
המטופלים הוקצו באופן אקראי לטיפול ב-3 קבוצות התרופות בפרוטוקול פתוח תווית. הרופאים המטפלים יכלו לבחור כל תרופה מאושר מתוך הקבוצה אליה הוקצה המטופל, תוך שימוש בהתאם להוראות עלון התרופה. מבין קבוצת הדופמין 55% קיבלו ropinirole (רקויפ) ו-29% pramipexole (מירפקס).
מבין קבוצת חסמי ה-MAO-B כ-66% מהמטופלים קיבלו selegiline פומי (אניפריל) , עוד 11% קיבלו את selegiline במתן תת לשוני , ו-21% קיבלו rasagiline (אזילקט) .
משך המעקב היה עד 7 שנים, והתקופה החציונית הייתה כאמור 3 שנים.
יעד המחקר המרכזי היה השינוי בציון הניידות בסולם ה-PDQ-39 . יעדי המחקר המשניים כללו ציון כולל של ה-PDQ-39, רמת הכרה כפי שנמדדה ע"י מבדק Mini-Mental State , הופעת דמנציה, דיסקינסיות, והפרעות מוטוריות אחרות, מוות, ואישפוזים או מעבר לטיפול מוסדי.
במהלך כל תקופת המעקב ציון הניידות ב-PDQ-39 לא היה הבדל מובהק בין המטופלים שהוקצו ללבודופה והקבוצות האחרות. עם זאת, החוקרים מצאו שההבדל הממוצע לאורך כל תקופת המעקב היה טוב יותר בקבוצת הלבודופה ב-1.8 נקודות בהשוואה לקבוצות האחרות (P=0.005).
באופן דומה לכך, ההפרש בציון הכולל של ה-PDQ-39 היה גבוה יותר ב-1.0 נקודות בקבוצת הלבודופה (בטווח בין 0.3-1.7, P=0.008).
באשר ליעדי המחקר המשניים האחרים, החוקרים לא מצאו הבדלים מובהקים לטובת הלבודופה. הם מציינים עם זאת, שהטווח העליון ברווח בר סמך ב-95% הסתברות מוציא מכלל אפשרות שהטיפול בלבודופה היה קשור לתוצאה גרועה יותר באופן ניכר בהשוואה לטיפולים האחרים.
בסקירת מיגבלות המחקר החוקרים מציינים את העובדה שהיה פתוח תווית, דבר שעלול היה לגרום להטייה מסויימת שלדעתם אם אכן קיימת הרי שהייתה קטנה. כך גם לגבי השימוש בהערכות המטופלים לשאלון PDQ-39. יחד עם זאת, הם מציינים כי המיגבלות הללו מהוות גם את חוזקות המחקר בכך שהן משקפות פרקטיקה יום יומית.
The Lancet, Early Online Publication, 11 June 2014
מאמר המערכת The Lancet, Early Online Publication, 11 June 2014